מסיבה זאת, כשישראל מתבוססת בדמה, מוטרפת מהזוועות שביצעו בה מפלצות חסרות צלם בסיסי של כל יצור חי והיא זקוקה לעידוד ונחמה, הוא מצא לומר לעולם כי “שני הצדדים אשמים בסכסוך – ‘ידי אף אחד אינן נקיות”.
הוא גם הוסיף ואמר ש”מה שחמאס עשה מחריד ואין לו שום הצדקה. נכון גם לציין שהכיבוש ומה שקורה לפלשתינאים הוא בלתי נסבל”.
דבריו הם הרב תרבותיות מופשטת מהאמת האובייקטיבית, במלוא עירומה: שחיטה, עריפה, עקירת לב תינוק ולפני שריפת גופו אינוסו לנגד עיני הוריו, על כף אחת של המאזניים והכיבוש והבלתי נסבל שקורה לפלשתינאים, הוא על כף המאזניים השנייה.
בגלל הכיבוש דה-לוקס הישראלי “הבלתי נסבל”, מפוקח הבג”ץ – מבצר תרבות זכויות האדם, הפלשתינאים, בהשוואה לכל תושבי המזה”ת האחרים, קורבנות האביב הערבי של אובמה, חיים בגן עדן עלי אדמות. עוד קצת שחרור ישראלי של הכיבוש ביהודה ושומרון (כשם שישראל שיחררה עצמה מהכיבוש ברצועת עזה) דין תל אביב ב-7 באוקטובר, היה כדין בארי.
אובמה, כמו שדרני רדיו הBBC הוא סוכן של הנרטיב הערבי; ככל נרטיב הוא חסר משקל ולכן ניתן לעבדו לסמליל קליט וקצר: כדי להקים את מדינתם, היהודים קמו בוקר אחד וסילקו ממנה את הפלשתינאים הערבים שגרו בה.
האמת האובייקטיבית, היא ארוכה וטעונה בעובדות ולכן כבדה, ארוכה ושונה כמובן לחלוטין:
בשובם לארצם, היהודים הכירו בזכותם של אזרחיה הפלשתינאים הערביים לחיות לצידם.
מסע הרצח הברברי שהערבים ביצעו בשכניהם היהודים ב-1920 וב-1921 ובמסעות רצח נוסף של יהודים ב-1929 ובין 1936 ל- 1938, הביא לשרשרת של תוכניות לחלוקת הארץ.
הצד היהודי קיבל את כולן, כולל זו של האו”ם מ-1947; הצד הערבי דחה את כולן.
דחייתה של הצעת החלוקה מ-1937 (ועדת פיל) הייתה גזר דין המוות של רבים מיהודי אירופה שנספו בשואה והיו יכולים אולי להינצל, אילו הייתה בידם ויזה מדינתית.
בניגוד למפלצות הפלשתינאיות שלא כיבדו ב-7 באוקטובר שום צו וחוק אנושי, הנאצים כיבדו משהו מהחוקים (לטובת הפקת רווחים לעצמם) ואפשרו ליהודים בעלי ויזה מדינתית להינצל מהכבשנים.
כדי לסכל את הקמתה של המדינה היהודית בגבולות “כבשת הרש” שנותרה מגבולות המדינה בהצהרת בלפור ובהסכם סן רמו שאושר ע”י חבר הלאומים ובהמשך ע”י האו”ם, היא הותקפה ע”י הפלשתינאים שבתוך הארץ וע”י מדינות הליגה הערבית, שמחוץ לארץ, למחרת יום הקמתה.
ממעשה האונס הקבוצתי שהפלשתינאים ופטרוניהם ביצעו בתינוקת שזה אך נולדה, נולדה ממזרה: בעיית פליטי 1948 שהליגה הערבית הנציחה במטרה להשיב את הפליטים לבתיהם, דהיינו לחסל את מדינת ישראל.
על נחישותם לממש את מטרתם מעידה ראייה ממחישה מימים אלה ממש: “מצרים אישרה והדגישה את דחייתה המוחלטת לגירוש הכפוי של פלסטינים ולאקסודוס שלהם לאדמות מצרים בסיני, כיוון שמדובר בחיסול מוחלט של המאבק הפלסטיני”.
המאבק הפלסטיני הוא כזכור, עוד מראשית המאה הקודמת, לא לאפשר קיומן של שתי מדינות, יהודית וערבית, זו לצד זו, אלא קיומה של מדינה אחת בלבד – יצרנית סדרתית של זוועות מפלצתיות, אם לא ליהודים שיחיו לצידה, אזי, לבני עמה.
בלי מחויבות לאמת, לא יתכנו, הכרה בחטא ובטעות, הודאה באשמה ונטילת אחריות לתיקון הטעות.
אובמה, נושא באחריות אישית להרס ולחורבן הנורא שהאביב הערבי זרע במזה”ת ובעולם, נוזף בישראל על ידיה שאינן נקיות, כשבין עיניו מתוחה קורה – עבה וכבדה מקורת בית הבד:
אחריותו לאסון הומניטרי מחריד אמיתי שהתרחש בגלל מדיניותו באזור, בחודש שעבר;
מותם של 20,000 (עשרים אלף!) אזרחי עיר לובית, שטבעו במימי סכר שנבנה בימי קאדפי ובהעדר ממשלה מתפקדת, לא תוחזק ולכן נפרץ וגרם לטביעתם.
העולם זוכר את תחינותיו של מובארק שהזהיר את אובמה ממרחץ הדמים שהדחתו תגרום במצרים וחרף זאת, אובמה האיץ בו להתפטר בקריאה ילדותית שתהדהד לדיראון עולם, “He should leave now”.
כצפוי, אובמה כאחרים, נכשל בהבאת הדמוקרטיה למזרח התיכון, אבל הוא הצליח להביא את המזרח התיכון ואזרחיו, אל הדמוקרטיה – המערב. במזה”ת, הם היו על גדרות ישראל; במערב, הם על גדרות הבית הלבן ומרכזי שלטון דמוקרטים אחרים.
בניגוד למנהיגי הנאציזם והקומוניזם שלא הצליחו לממש את זממם לברוא עולם חדש ועם סילוקם מורשתם נוקתה, הרב תרבותיות של אובמה שינתה את פני העולם (לפחות המערבי) לנצח ויצרה בארה”ב עולם חדש – רחוק שנות אור מהעולם החדש שמתאר דבוז’ק בצליליו.
אבות ארה”ב קבעו שאומתם תהיה מחויבת לאמת ולצדק שבתנ”כ, אותו אחדים מהם קראו בשפת המקור. לכן, ספק אם לילד הזה – אובמה, עם “האמת” הנרטיבית שלו, “הצדק” הצולע שלו ומלחמתו בעם שהביא את האמת לעולם, הם פיללו.
אפשר שמרוב צער הם מתהפכים בקבריהם.
—
ד”ר חנן שי הוא אלוף – משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.
פרסם תגובה