מידי שנה בפרשת שמות אנו שבים ונדרשים, אגב העיסוק בשפרה ופועה ובגזרת פרעה על “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, לסוגיית ההפלות.

באחת הישיבות של הועדה לאישור בחירת מין העובר לפני השרשה, הוגשה בקשה ממשפחה שהיו לה כבר שלושה ילדים בני אותו המין, לקבלת היתר מיוחד לביצוע תהליך לבחירת מין העובר. המשפחה שבקשה לשכנע את הוועדה, וידעה כי אישור לתהליך מעין זה קשה ביותר להשגה, ספרה כבדרך אגב לחברי הוועדה כי האישה כבר ביצעה בעבר שתי הפלות כשהתברר שהיא נושאת ילד מאותו מין שכבר יש להם. בשני המקרים היו אלה הפלות יחסית מאוחרות, ואף על פי כן הן בוצעו.

לפני כשנה פסקה שופטת בית משפט כי קופת חולים תפצה ילד בשל העובדה שנולד נמוך מידי, ומדיניות ההפלות והתהליך לאישור ההפלה בידי בית החולים לא אפשרה בשעתו הפלה במועד. בית המשפט שגזר פיצוי על עניין שכזה, קבע למעשה כי הייתה אפשרות טובה יותר עבור הילד, ומשמעות אותה אפשרות היא אי הולדתו. במילים אחרות: ילד בעל תסמונת של נמיכות קומה אינו ראוי להיוולד, ובמידה והוא אכן נולד הוא זכאי לפיצויים על כך.

סיפורים אלה מלמדים מה טיבו של מדרון חלקלק. שאלת ההפלות היא שאלה עדינה מאוד ויש מצבים קיצוניים בהם הפלה היא מותרת ואולי אף הכרחית. ברם, מקרים נדירים וחריגים אלה אינם נותרים בבדידותם, אלא יוצרים גלים ההולכים ומתרחבים. לא זו בלבד שמאבדים הריון בריא בשל סיבות בלתי מוסריות, אלא הם מפתחים על גבם תפיסה מעוותת שבה ישנם בני אדם הראויים לחיות ואחרים שראוי שלא יבואו לעולם, וכל זה מנימוקים הפוגעים פגיעה אנושה בתפיסה של צלם אלוקים שבאדם
אמונתנו העמוקה בקדושת החיים חייבת להשיב את המציאות למקומה הראוי. היא חייבת לפתח את ההכרה כי בד בבד לבעלות האישה על גופה ועל גורלה, ובד בבד עם הרצון להביא ילדים בריאים לעולם, ישנה מחויבות מוסרית והלכתית להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם, ובכך להכיר כי כל אחד נברא בצלם. לפיכך הפסיקה בענייני הפלות היא פסיקה בדיני נפשות של ממש. אמנם אין אנו מקבלים את התפיסה הקתולית לפיה רגע הגדרת האדם ככזה הוא בשעת ההפריה, אולם במקביל בוודאי שאין אנו מקבלים את התפיסה הרואה המגדירה אדם ככזה רק משעה שהוא נולד.

העוצמה המוסרית ביחס לחיי אדם מכוונת אפוא לקבוע נקודת מוצא כי הפלות אסורות. באותם מקרים נדירים וחריגים שעליהם יש מקום לדון, אנו נדרשים לשאלת חכם הבקיא בסוגיות אלה, שידון בדבר מתוך כובד ראש ואחריות עילאית כמו בכל דיון בדיני נפשות. בכדי שנוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” אנו חייבים לכונן את קדושת מצוות התורה והיחס לאדם מכוחן של מצוות אלו, ולהציל את עצמנו מהחלקה אסונית במורד היחס הנורא לדמות האדם ההולך ומתפתח בעולמנו.