אין זה יד המקרה שמחנה אושוויץ, אחד מתוך שישה מחנות השמדה שהקימה גרמניה הנאצית לצורך יישומו של “הפתרון הסופי של השאלה היהודית”, הפך סמל ושם נרדף לשואה. אושוויץ מסמל בצורה המלאה ביותר את מזימת הזדון והרצח של הגרמנים, שבשלהי שנת 1941 החליטו לבצע כנגד העם היהודי גזר דין מוות כולל, אוניברסלי וללא פשרות.
העולם, על-פי האידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית, אמור היה להיוותר בלא יהודים, כי היהודים הם-הם מקור הרוע לכל השלילי בעולמנו. כאחד מאתרי ההשמדה לצד אושוויץ, שימשו כבתי חרושת למוות: חלמנו, בלז’ץ, טרבלינקה, סוביבור ומיידנק. אושוויץ היה מחנה ההשמדה שפעל יותר שנים מכל השאר, ובו גם נרצחו יותר יהודים מאשר בכל מחנה השמדה אחר, ככל הנראה – 1.3 מיליון.ההמצאה של הנאצים
לפני שנעסוק בשאלה מה גרם לאושוויץ להפוך לשם נרדף לשואה כולה, כדאי לציין, כי ששת מחנות ההשמד היו מפעלים חרושתיים-תעשייתיים לייצור אפר אדם ופעלו בשיטת הסרט הנע, וזהו החידוש המרכזי שהנהיגה גרמניה הנאצית בשואה. כל הפונקציות המוכרות לנו ממפעלים מודרניים היו קיימות במחנות ההשמדה, ובמיוחד באושוויץ: היו שם פועלים זוטרים ובכירים, מנהלי עבודה, משמרות בוקר וערב, מאזן רווח והפסד, מכונות. שני ההבדלים היחידים בין אושוויץ לכל מפעל אחר היו חומר הגלם והמוצר הסופי: חומר הגלם היו אנשים חיים, והמוצר הסופי היחיד היה אפר אדם.

כל שאר מרכיביה המרכזיים של השואה כבר היו קיימים לפני 1933 בהיסטוריה האנושית: שנאת היהודים, הגטאות, “הטלאי הצהוב” – כל אלה אינם המצאות גרמניות. אתרים לייצור מוות בשיטת הסרט הנע, על בסיס חרושתי-תעשייתי – זהו פטנט גרמני מובהק. מפעלי מוות כאלה לא היו קיימים בהיסטוריה האנושית לפני שגרמניה הגתה, בנתה והפעילה אותם.

שרידים, ניצולים, פושעים
אם כן, מה הפך את אושוויץ דווקא שם נרדף לשואה? ניתן למנות כמה וכמה סיבות.
א. באושוויץ נותרו שרידים מוחשיים לפשעי הגרמנים. ניתן לראות בשטח המחנה לשעבר מגדלי שמירה, חפצים שנגזלו מהנרצחים ומהאסירים, מסילות ברזל. ניתן לחוש את האדמה המקוללת רוויית האפר, לגעת בגדר המחושמלת-לשעבר, בדרגשי האסירים.
ב. אושוויץ היה מחנה מגוון מאוד. כל התופעות האנושיות המוכרות לנו היו קיימות בו. הוא היה עולם שלם בזעיר אנפין. היו בו בני לאומים שונים, שפות ודיאלקטים רבים, בני דתות שונות. להבדיל, היו בו תופעות בל-ייאמנו למחנה ריכוז והשמדה: תזמורות, בית בושת, גני נוי ומגרש כדורגל.
ג. שורה של אישים ידועים לשמצה יכולים לגלם את המחנה על זוועותיו. די אם נזכיר שמות כמו יוזף מנגלה, רודולף הס, אוטו מול, מאריה מנדל, יוזף קרמר, וכבר נכנסנו אל תוך המחנה וטעמנו את טעמו המפלצתי.
ד. אושוויץ היה מחנה “מסודר”: הייתה בו פקידות, הועסקו בו מזכירות וקלדניות, היו בו ניירת, כרטסת ותיקיות. חלק מהמסמכים הרבים שרדו, והם מעניקים לנו תמונה בלתי-אמצעית על המחנה, סדריו ונהליו, ובעיקר על הפשעים חסרי הרסן והסייגים שבוצעו בו.
ה. למרבה המזל, אלפי אסירים שרדו את אושוויץ, והם מקור לא-אכזב לעדויות ולזכרונות. הודות לעדויות שנגבו במשך עשרות בשנים, ניתן לשחזר את חיי היום-יום של המעונים והמושפלים.
ו. אושוויץ הוא אתר זיכרון גם לבני עמים אחרים, בעיקר לבני העם הפולני, ולכן חשיבותו רחבה. הוא מקום זיכרון ואבל לנוצרים, לצוענים, לרוסים ולבני כל העמים שסבלו מרודנותה של גרמניה הנאצית.
ז. אושוויץ נמצא תדיר בכותרות. די אם נזכיר את פרשת גניבת השלט “העבודה משחררת”, את פרשת הצלבים ואת פרשת המנזר הכרמליטי.
ח. אושוויץ היה מקום של ערכים מעוותים והפוכים. המוזיקה הפכה בו אמצעי להשפלה ולעג לאסירים, מכשיר לעינוי רוחני. הרפואה הפכה קטלנית, הרופאים היו לרוצחים ולמבצעי פשעים כנגד גוף האדם במסגרת פסבדו-מדעית פלילית (“הניסויים הרפואיים”).
ט. ניצולים שנעשו לסופרים ידועים מתעדים את המחנה ומעשירים את תודעת אושוויץ: אלי ויזל, פרימו לוי, ק.צטניק, ז’אן אמרי. הודות לכתביהם אפשר להתבונן מקרוב אל האטמוספירה של אושוויץ ולחוש את מה שהתרחש בו.
י. הכחשת השואה מתמקדת כל כולה במחנה אושוויץ. המנסים להכחיש את השואה או לגמד אותה, כמעט שאינם מתייחסים למחנות השמדה אחרים. “השקר של אושוויץ” הוא המוקד וחזות הכל.
היבטים אלה ורבים אחרים העניקו למחנה אושוויץ את ייחודו. אולי צדק הסופר ניצול אושוויץ יחיאל די-נור, שחתם על ספריו כ”ק.צטניק”, שאושוויץ אכן היה פלנטה אחרת. גם אם אין מסכימים להגדרה, אפשר להכתיר את אושוויץ כתמצית הרשע הגרמני, כתמצית האידיאולוגיה הנפשעת של הגרמנים, שביצעו כנגד העם היהודי את הפשע הנתעב ביותר בתולדות האנושות. זאת לא נשכח לעדי עד.

פרופ’ גדעון גרייף היסטוריון המוכר ברחבי העולם כמומחה מובהק בעל שיעור קומה בנושא תולדותיו ומשמעותו ההיסטורית של מחנה אושוויץ-בירקנאו, גדול מחנות ההשמדה הנאציים. מחקרו החלוצי בנושא ה”זונדרקומאנדו”, אסירים יהודים שאולצו לעבוד במיתקני הרצח, מחקר שפורסם בספרו רב-המכר “בכינו בלי דמעות”