הוא יכול היה לנמק זאת בדברי המשורר “נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא- בָרָא הַשָּׂטָן” וכן לדרוש לכבוש את החרון המשנק את הגרון ולהגבילו לגבולות חוקי המלחמה ומהמוסר שמהם החוקים נגזרו.
ייחודה של הדמוקרטיה הישראלית הוא בכך שהמוסר שמהם חוקי המלחמה נגזרו הוא המוסר המדינתי שלה שקבוע במגילת העצמאות ובחוק יסוד כבוד האדם וחרותו שמקנה לערכים תוקף מחייב של חוקה.
אוחנה היה יכול לסייע מאד למדינת ישראל שמהפכה משפטית השאירה אותה ערומה מוסרית, אילו היה מסביר מאלו ערכים מוסריים חוקי המלחמה שלאורם על צה”ל להגביל עצמו במלחמותיו גזורים ולעמוד בעיקר על מהות מרחב התמרון המוסרי שעומד לרשות מתכנני המלחמה.
המרחב הזה הוא לתפארתנו התרבותית צר מאד ומחייב שיפוט מוסרי של מי ש”חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו”.
המרחב הזה משתרע בין גבולות פרשנותו של הערך המכונן קדושת החיים לאור ההיתר להרוג, כנגזר מ”הקם להורגך השכם להורגו ומנגד, האיסור להרוג, הנגזר מ”ייהרג ובל יעבור”.
במקום לנווט את ההנהגה, כדי שנצא מהפרדס המוסרי בשלום, כפי שיצא ממנו ר’ עקיבא, הוא בחר להובילנו בשביליו הסבוכים של הפרדס הפילוסופי האירופי ונתחיל ביוון.
לפרדס ההלני לא היו אמת אובייקטיבית ומוסר ולכן ניוטון – אבי מהפכת הנאורות במדע שמבוסס על ההנחה שקיימת אמת אובייקטיבית שעל איש המדע לחפשה, אמר, “אפלטון הוא חברי, אריסטו הוא חברי, אבל האמת היא חברתי הטובה ביותר”.
בהגיעו לפרדס הגרמני נאחז אוחנה בסנסניה של חנה ארנדט ועקב כך גם בסנסניו של ה”מורה לחיים” שלה היידיגר. שניהם תוצרי הניהליזם שניטשה ידע שיחליף את מוסר האלוהים הנוצרי שעל מותו הוא הכריז.
היידיגר, פילוסוף הבית של גרמניה הנאצית, טען שהיא יורשת חכמת יוון שקבעה שהאדם הוא אוטונומי בקביעת הנומוס – המוסר הסובייקטיבי של עצמו. הוא גם מי שטען אחרי השואה, שהיטלר נכשל משום שהיה הומאני מדי.
חנה ארנדט, היחידה מארבעה תלמידיו המובהקים של הידיגר, שלא ניערה את חוצנה ממנו ואף דאגה להכניסו אחרי המלחמה לארה”ב ושם לביתה ולמיטתה, עסקה במהלך משפט אייכמן לא ברוע הנאצי, אלא בקורבן לרוע – היהודי, שאשמתו הייתה מבחינתה, שגם הוא לא הכריז על מות האלוהים והמוסר.
בפרדס הצרפתי אליו הגענו במאמרו של אוחנה, לא הכריזו על מות האלוהים (המוסר הנוצרי) אך וולטר אמר בלחש, מחשש שמשרתו ירצח אותו, “אין אלוהים”.
בפרדס הזה דוד אוחנה נאחז בסנסניו של סארטר – שמיוחסות לו האמירות, “אלוהים לא שומע” ו”אלוהים שותק” – אמירות שמשמען היא כפיפותו של האדם לאלילו יציר ידי כפיו – האדם וחשיבתו הסובייקטיבית.
אוחנה מציין שסארטר היה מחויב לרעיונות הנאורות חרות ושוויון, אך לא מספר, שחרף נאורותו, סארטר היה מתומכיו הנלהבים של הקומוניזם ושל סטאלין – גם כשזוועותיו היו ידועות וגלויות לעין כל וכשחינו של סטלין סר מעיניו, אולי בגלל שזקנתו ריככה אותו מדי, הוא פנה לגרסת הקומוניזם החריף והרענן יותר – המאואיזם והיה מעריץ גדול של מאו.
דווקא פרק מעניין ומנחם בערוב ימיו של סארטר, אוחנה בחר להשמיט: התוועדותו לבני לוי, חרדי ירושלמי, שהכניסו לעולם המוסר היהודי; התלהבותו מהמוסר היהודי – לא התלהבותו מסטלין וממאו, גרמה לקרוביו של סארטר לחשוד בו שהשתגע.
פסיחתו של אוחנה על בובר ומשנתו שלה אנו זקוקים בימים מוטרפים אלה כאוויר לנשימה, היא חידה ואולי לא; הוא יודע מה בובר אמר: האדם נכשל בהמצאת מוסר חדש בגלל שאינו יכול להיפגש עם אלוהים…
דוד אוחנה, איש רוח ישראלי חשוב מאד שהמהפכה הציונית הולידה בישראל, בשר מבשרו של נס קליטת העלייה ההמונית בעשורים הראשונים להקמת המדינה, היה יכול להיות עכשיו עמוד האש לפני המחנה המבועת והמבולבל.
אוחנה הוא לא ‘אחר’ ; “מורה נבוכים” יוציאו בשלום מהפרדס – מיכה גודמן נקרא להושיט יד.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף- משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.