מבחינת ישראל, מדובר בצבע אדום – אזעקה לברור הסיבה למלחמה התרבותית הפנימית שהתרחשה במדינה ערב המלחמה ושלא מן הנמנע, שהזמינה את תקיפתה הפיזית החיצונית.
ערב הקמת המדינה בן גוריון רשם ביומנו “ואשר לדמוקרטיה…המערבית לא מספיקה…מוסרית ואתית…יש לנו תוכן מוסרי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם”. התוכן הזה – ערכי מהפכת החרות הליברלית העברית, נקבע במגילת העצמאות כבסיס הערכי להתנהלותה של המדינה; חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, נתן לערכים המדינתיים – ערכי מוסר הנביאים – תוקף של חוקה.
בין מהפכת החרות העברית, לבין המהפכה הליברלית המודרנית שערכיה מגולמים במהפכה הצרפתית, שרויה תיהום רעיונית עמוקה.
מהפכת החרות העברית-
הנחת היסוד במהפכה הליברלית העברית היא שהאדם הוא מטבעו רע כלומר חסר את האיזון-הטוב, שקיים בטבע; זהו האיזון שהפך את החושך שהיה בתוהו ובוהו, לאור – מעשה הבריאה הראשון עליו נאמר “כי טוב”; הסיבה לרוע האדם היא היבראו, בניגוד לבעלי חיים אחרים, ללא רסנים מולדים מתוכנתים מאזנים לדחפיו ויצריו ובעיקר, לשתי תכונות ייחודיות לאדם: רציה (אגו) ויצירתיות. התוצאה של היבראו רע – בלתי מאוזן בסיסית ומאוזן אוטומטית בשינויים מצביים, הייתה שעבודו של האדם לחשיבתו הסובייקטיבית שהולידה את האלילות ושעבוד לדחפיו ויצריו, שהוליד את השעבוד הפיזי והפוליטי.
המוסר העברי נועד לאפשר לאדם להשתחרר משעבודו ובהמשך להגן על חירותו כדי שלא יאבדה; ערכיו של המוסר העברי נגזרו מחוקי האמת האובייקטיביים שמחוללים את האיזון שקיים בטבע ולכן הם ערכים אובייקטיביים; המוסר מטיל על האדם אחריות למילוי חובות, שמילוין, יוציאו לשלוש חירויות: 1. לחרות רוחנית – שחרורו משעבוד לדמיון ולכזב של חשיבתו הסובייקטיבית האלילית והחלפתה בהכפפת חשיבתו לאמת אובייקטיבית; 2. לחרות מוסרית – שחרור משעבוד לדחפיו ויצריו ושליטה עצמית בהם, כדי לחיות בהרמוניה – שלום עם חבריו; 3. לחרות פיזית – שחרור משעבוד לעריצות, כדי שיהיה בן חורין – חופשי לשאת באחריות אישית עצמאית למילוי חובותיו המרסנות, לשם הגנת חירויותיו. מהפכת משה, השלימה את מהפכת אברהם המוסרית, במהפכה חוקתית שמגולמת בעשרת הדברות של משה.
מהפכת החופש המערבית-
המהפכה הליברלית המודרנית שחררה את האדם מכבלי מוסר הכנסייה והוציאה אותו לחופש, כדי ליהנות מזכויות ‘הפרא האציל’ שנגזלו ממנו (רוסו) אך הוא לא הוצא לחרות: נשיאה באחריות למילוי חובות גזורות ממוסר סדור, אלטרנטיבי למוסר הנוצרי שננטש; זאת, כנגזר מההנחה שהאדם הוא טוב מיסודו ואין לכובלו במוסר חובות: “המרידה הגדולה… לא תמוּש מפיהם, מזכירים וחוזרים ומזכירים את ‘זכויות האדם’ (les droits de l’homme), או, כמו שיאמרו איזו מהם, ‘עשׂרת הדברות החדשות’” (אחד העם, עבדות מתוך חרות).
וולטר, מאבות המהפכה הליברלית המערבית – שבן גוריון דחה אותה כי היא “לא מספיקה…מוסרית ואתית” – האמין שיום יבוא ותהיה תרבות אוניברסלית שתהיה מבוססת על מוסר כלל-אנושי.
מוסר החרות העברי, שערכיו הם תרגום לשפת אנוש של חוקי היוניברס ולכן הוא כלל-אנושי, הוא התגשמות מטרימה של חזונו; מוצר שהיה זמין על המדף בזמנו וזמין וממתין לכל דיכפין, גם כיום.
משוחרר ע”י וולטר ואחרים ממחויבות מוסרית להכפפת חשיבתו לאמת אובייקטיבית, הגה האדם הטוב המערבי רעיונות אוטופיים למכביר, מהם שהתגלגלו למלחמות העולם הראשונה והשנייה, למלחמה הקרה ולסיפה של מלחמת עולם שלישית אפשרית חדשה.
התנגשות התרבויות הליברליות בישראל-
חוק לא יכול להיות מוחלט ועשיית צדק מחייבת מוסר, שלאור ערכיו, נהג שעבר לדוגמה על המהירות המותרת בחוק, ייענש במלוא חומרת הדין, אך אם מהחובה המוסרית לערך קדושת החיים, הוא עבר על החוק כדי להחיש אדם בסכנת חיים לבית חולים, עונשו יופחת.
עד לתחילת שנות התשעים ערכי מדינת ישראל שנקבעו במגילת העצמאות ובהמשך, בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, פורשו ככלל, ברוח מוסר “עשרת הדברות”, גם ע”י שופטים לא דתיים, כדוגמת השופט הליברלי חיים כהן; בהמשך, מיעוט של שופטים פרש אותם ברוח מוסר האמת, החרות – האחריות והחובות והצדק הליברלי העברי; רוב גדול יותר, פרשם ברוח “עשרת הדברות החדשות” של החופש הליברלי המערבי שהמוסר הוא מבחינתו, הקפדה אורתודוכסית על שמירת זכויות האדם, לאו דווקא במאוזן עם חובות האדם ולכן, נגרמה פגיעה בלתי נמנעת בצדק.
פרט לפגיעה הקשה בעקרון המכונן – ביהדות ובדמוקרטיה – “שוויון בפני החוק”, הדואליזם הערכי במשפט, ששיסע את החברה, גם חלחל למערכת החינוך.
בטענה של צורך להגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני הדתה יהודית, צומצמו בחינוך מאד לימודי התנ”כ – המקור הראשי להכרת מוסר הנביאים המדינתי הקבוע בחוק; מנגד, בטענה של צורך בחיזוק הדמוקרטיה, הועצם עירויים במערכת החינוך של ערכי ‘המערבית’, המתנגשים חזיתית בערכי המדינה שבחוק.
ישראל, שרוב דמוקרטי חילוני הקים אותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, הופשטה מיהדותה הערכית ונהפכה בתהליך אנטי דמוקרטי לדמוקרטיה ליברלית מערבית; זאת, דווקא, כשהרוב הדמוקרטי במדינה נהיה של מסורתיים ודתיים ושל אזרחים, שגם אם אינם שומרי מצוות, הפן התרבותי ערכי של המדינה יקר לליבם.
החלפת אתוס מוסר הצדק המדינתי העברי של חובות הפרט לזולתו ושל חובות החברה לחלשים, באתוס המערבי של זכויות הפרט והחלשים, חייב ליזום דיון דמוקרטי תרבותי נוקב על זהותה הערכית של המדינה.
במקום הדיון, נוצרה הרפורמה המשפטית, שכדי לרפא את הנמק שפשט ברגלה החולה היהודית – תרבותית של המדינה, היא נועדה לכרות את רגלה הדמוקרטית הבריאה.
הרפורמה ומחאת קיץ תשפ”ג המטלטלת שהיא עוררה, היא שהביאה להורדת דירוגה של הדמוקרטיה הישראלית מ”ליברלית”, ל”אלקטורלית” ולפתיחת חזית המלחמה התרבותית.
ההזדמנות הלאומית-
כדי לנצח בשתי המלחמות שנכפו על המדינה, הקיומית והתרבותית, ישראל חייבת לברר בדחיפות את זהותה. חיזוק יסודותיה הערכיים יחשלה למלחמה הקיומית, שביסודה גם היא מלחמה תרבותית.
מצד אחד, ישראל לכודה במלתעותיו של שטן שפרק עול תרבות, צלם אנוש וצלם בעל חי; מצד שני, היא לכודה במלתעות אתוס זכויות האדם שעיוור לצדק המוסרי (שהוא איזון בין חובות אדם לזכויותיו) הצדק, שישראל מבקשת מהעולם ובראש ובראשונה מידידתה ארה”ב – שותפתה המסורתית לערכי מוסר האמת, החרות והצדק (בגרסה אמריקנית) התנ”כי; לאסונה של ישראל וגם לאסון העולם, כמו ישראל, גם ארה”ב נטשה את מוסר אבותיה, מקימיה.
הורדת דרוג זהותה הדמוקרטית של ישראל בעיצומה של המלחמה על קיומה, היא הזדמנות למלא בשעת אמת אפלה – גורלית לה עצמה ולעולם – את יעודה, להביא לעולם “תוכן מוסרי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם”.
כניצול הטלטלה שיצרו בדמוקרטיות הליברליות קריסת החזון האוטופי על קץ ההיסטוריה, המתקפה הרוסית על אירופה והמערכה ברצועת עזה, על ישראל להגיב על המערכה התרבותית נגדה לאור רעיון זה: המסקנה העולה משרשרת הקטסטרופות שהאדם המערבי ששוחרר ממוסר חובות, בגלל ההנחה שהוא טוב, הביא לעולם מאז המהפכה הצרפתית היא אחת: הגיע הזמן לממש את חזונו של וולטר “יום יבוא ותהיה תרבות אוניברסלית שתהיה מבוססת על מוסר כלל-אנושי”.
המוסר הזה קיים, הנחלתו לעולם הוא יעודה של ישראל והיא נכונה למלאו מיד.

ד”ר חנן שי הוא אלוף – משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.