פוטנציאל הטרור מחייב שליטה ישראלית ביטחונית בלעדית, ולא ערבויות של – או הסכם הגנה עם – ארה"ב, וגם לא כוח בינלאומי, שכמובן לא יחרף נפשו למען ישראל.
ב-1983 פינתה ארה"ב את החיילים שהשתתפו בכוח השלום הרב-לאומי בלבנון, אחרי ש-260 אמריקאים נהרגו בפיצוץ שתי מכוניות תופת של חיזבאללה בשגרירות ארה"ב ומגורי המארינס בביירות.
ערבויות ביטחון והסכם הגנה
הפרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציינת שיישום ערבויות הביטחון של – והסכמי הגנה עם – ארה"ב נקבע רק לפי אינטרס ארה"ב. כמו כן יש בהם עירפול מכוון, היעדר מנגנון הפעלה אוטומטי, הכפפה לחוקת ארה"ב, ודרכי-מילוט המאפשרים אי-מימוש הערבויות והסכם ההגנה. מאפיינים אלו הביאו במקרים רבים לליבוי עימותים.
לדוגמא, בדצמבר 1994 חתמו ארה"ב, בריטניה ורוסיה על "מזכר בודפשט" המבטיח שלמות טריטוריאלית של אוקראינה, ואוסר על רוסיה להפעיל כוח צבאי או כלכלי נגד אוקראינה, חוץ מהגנה עצמית. אוקראינה העבירה לרוסיה את המערך הגרעיני שלה, שהיה השלישי בגודלו בעולם! כיבוש חצי האי קרים וחבל דונבאס על ידי רוסיה, וההרס באוקראינה, ממחישים את אשליית ערבויות הביטחון.
ב-1954 חתם הנשיא אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן, שבוטל ב-1979 על ידי הנשיא קארטר, בתמיכת הקונגרס, לאור תמיכת סין בארה"ב מול ברה"מ. ארה"ב הכירה ב"סין אחת" וב"טייוואן כחלק מסין". עליונות האינטרס האמריקאי ממחישה שהסכמי הגנה אינם חרוטים בסלע.
בנובמבר 1956 מסר אייזנהאואר לישראל מזכר התחייבות בתמורה לנסיגתה מחצי האי סיני: "לאף מדינה [מצרים] אין זכות למנוע בכוח שיט חופשי במפרץ [סואץ] ובמיצרי [טיראן]…. ארה"ב נכונה לפעול כדי להבטיח שיט חופשי….". ישראל השתכנעה שארה"ב תמנע הפרות מצריות. אבל, ב-1967 כאשר ישראל הציגה בפני הנשיא ג'ונסון את ההפרות המצריות וההכנות למלחמה בישראל, הבהיר ג'ונסון שמזכר איינהאואר לא אושרר על ידי 2/3 הסנאט, ואין תמיכה בקונגרס למעורבות צבאית של ארה"ב: "אני טקסני גבוה, אבל ללא תמיכת הקונגרס אני נשיא נמוך… והמזכר לא שווה מטבע שחוק של 10 סנטים". ההפרות המצריות, פינוי משקיפי האו"מ, והיעדר אמינות הערבויות, הביאו למלחמה ב-1967.
הערפול המכוון המאפיין ערבויות ביטחון ניכר גם באמנת נאט"ו (סעיף 5): "מוסכם על המדינות החברות להתייחס למתקפה צבאית על אחת כמתקפה על כולן…. וכל אחת תסייע למדינה המותקפת בכל אמצעי, כפי שתמצא לנכון, כולל כוח מזויין….".
כוח בינלאומי
כוח בינלאומי אינו עומד במבחן הזמן, צבאית ומדינית. הוא מביא לאשליית-ביטחון, מעניק רוח גבית לטרור ורוח נגדית לישראל. כוח בינלאומי בעזה יהיה מטרה לטרור אסלאמי, יפגע ביחסי ישראל ומדינות הכוח הבינלאומי, ויוסיף דלק למדורת האנטישמיות. הוא יחייב את צה"ל לתאם כל פעילות נגד הטרור עם הכוח הבינלאומי, ויהפוך את ישראל ממכפלן עוצמה עבור ארה"ב לנטל ביטחוני.
לדוגמא, ב-1978 הוקם יוניפי"ל כדי לקדם שלום וביטחון, וב-2006 הוגדל כוחו ל-10,000 חיילים, כדי להחזיר את המשילות הלבנונית לדרום, "שיהיה חופשי מנוכחות מזויינת שאיננה של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, ולא יאפשר שום פעילות עוינת….". אבל, הרפיסות השורשית של כוח בינלאומי הקלה על השתלטות חיזבאללה על לבנון בכלל, והדרום בפרט, ועל תקיפת אזרחים בישראל, שהביאו למלחמה הנוכחית.
ב-2007 השתלט חמאס על רצועת עזה, והמשקיפים האירופאים ברחו ממעבר רפיח, ובכך הקלו על הזינוק בהברחת הנשק לרצועה.
ב-18 למאי 1967 התפנה כוח האו"מ מעזה וסיני, למרות הפרות בוטות של הצבא המצרי, וסלל את הדרך למלחמה.
השורה התחתונה
ביטחון ישראל מחייב שליטה צבאית ישראלית בלעדית ברצועת עזה, ולא ערבויות ביטחון וכוח בינלאומי, שאינם נשלטים על ידי ישראל, ותורמים לאשליה ביטחונית. לפי פרופ' אלן דאוטי מאוניברסיטת נוטרדאם: "יעילות הערבויות תלויה באינטרס ובנכונות הצד הערב לפעול נגד איומים…. חשש ארה"ב מהשלכה שלילית על היחסים עם מדינות ערב השפיע על אי-תגובה יעילה להפרות מצרים ב-1967…. ערבויות ביטחון הן ברכה מעורפלת….".
____
יורם אטינגר הוא דיפלומט ואיש עסקים ישראלי העומד בראש חברת US-Israel Opportunities, המתמחה ביחסי ארצות הברית–ישראל. כיהן בעבר כקונסול וציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית
פרסם תגובה