בן גוריון לא היה בטוח שהענק בפרקנו הוא גלית, אז הוא קרא לו סתם ענק
“הענק הפלשתי” – כך הגדיר בן-גוריון את גלית הפלשתי מבלי להזכיר את שמו, מכיוון שסבר כי זיהויו של הענק הפלשתי שבפרקנו כגלית “מפוקפק”: השֵם גלית נזכר גם בשמואל ב (כא, יט) וגם בדברי הימים א (כ, טו) בהקשר למלחמה בפלשתים בתקופה מאוחרת יותר, שבה כבר מָלַךְ דוד “על כל ישראל”: בשמואל ב גלית הוא הפלשתי מגת שנהרג בידי אלחנן בן יערי, ולפי דברי הימים – הפלשתי שנהרג בידי בן יערי היה לחמי, “אחי גלית הגתי”.
הרקע להופעתו של “הענק הפלשתי” – היאספותם של הפלשתים למלחמה בישראל, כשהם חונים “בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה”, בעוד שאול ולוחמיו חונים בעמק האלה. אז יצא “אִֽישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים”, שעל-פי תיאורו בכתוב היה “ענק משוריין”: “וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹֽשֶֽׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָֽיו. וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹֽרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל”.
באותה עת היה דוד רועה את צאן אביו במדבר. ביחס לנסיבות הגעתו לשדה המערכה דבק בן-גוריון בגרסה, שדוד עשה זאת מיוזמתו (ולא ביוזמת אביו): לאחר ששמע דוד כי “ענק משוריין זה הטיל פחד על ישראל” – הוא נטש את צאנו – “וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן” – ומיהר לשדה המערכה. כפי שאכן הטיח בו אליאב, אחיו הגדול: “וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר… כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָֽדְתָּ”. בן-גוריון הדגיש כי דוד הצטיין מנעוריו “בתכונות נעלות”: הוא היה גם “יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר” (פרק טז), וגם רועה צאן אמיץ ואחראי, שנאבק לא אחת עם ארי או דוב שנשאו שֶׂה מעדרו של אביו, והמיתם. “אין ספק שאיש כזה ראה לעצמו ייעוד גדול בחייו בשעת תסיסה בישראל”, וכזאת הייתה השעה שבה הגיע לעימות עם הענק הפלשתי.
להערכתו של בן-גוריון, ניחן דוד הצעיר “בחוש אסטרטגי דק”: דוד הבין “שדווקא נשקו הכבד של גלית הוא מקור חולשתו”, וידע כי לא יוכל לנצח את גלית “בקרב פנים אל פנים, אלא דווקא ממרחק די רב”, מעבר להישג ידו של גלית. לכן החליט דוד להסיר מעליו את “המַדִים כבדי-המשקל” שנתן לו שאול, ויצא לקראת הענק הפלשתי “בחלוקי אבנים מן הנחל ובקֶלַע מרחיק לקלוע”. כרועה צאן היה דוד רגיל “לקלוע אבנים למרחקים מֵעֵבֶר לצאן שהתרחקו מהעדר”, וכך, בעודו הולך לקראת הענק “קָלַע אבן מרחוק במצחו” – וזה נפל ארצה מת.
ההפתעה הייתה לא רק של הפלשתים: גם שאול “נדהם למראה גבורת דוד”, שהרג את “הענק המשוריין” והביא למנוסת הפלשתים ולניצחון צבא שאול.
על פי – דוד בן-גוריון, שאול ודוד, בתוך: עיונים בתנ”ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל”ו – 1976, עמ’ 193 – 201.
מתיה קם עוסקת בתנ”ך ובתרבות ישראל
באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il
פרסם תגובה