אני זוכר את התחושה שאחזה בי כילד, כשקראתי את פרשת דוד ושאול במערה בפעם הראשונה. תחושה שנעה בין כעס להשתוממות. חוסר האמון שבעבע מתחת לפסוקים הטריד והרגיז אותי. המעשה של דוד לא נראה לי אצילי אלא טיפשי. בלתי מתקבל על הדעת.  גם הטיעון שבשמו חומל דוד על שאול (“לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא”) נראה לי צדקני. משיח או מלך – מדובר ברוצח. ריח דם טבח כהני נוב עוד עומד באוויר, ומילא שדוד לא חס על נפשו שלו, אבל לפחות יחוס על נפשות האומללים שנרצחים בדרך אל הכתר האחד.

מאז אותה קריאה תמימה שיננתי את הפסוקים הללו שוב ושוב, ובכל פעם מחדש הבנתי את דוד קצת יותר. נדמה לי שזה אולי הרגע הנקי ביותר שלו עד היום. אומנם “כֶּלֶב מֵת (…) פַּרְעֹשׁ אֶחָד”, אבל עדיין מאמין בתשובה שיכולה להפוך את המציאות. דוד מאמין שאפשר לתקן. מאמין באמת. האמונה הזאת מהפכת לרגע אחד גם את ליבו של שאול וגורמת לו לבכות. אבל חשוב מכך, האמונה הזאת תחזור אל דוד בהמשך כמו בקארמה, כשיבקש גם לעצמו תשובה אל מול חטאיו שלו. מי שהעניק את אפשרות התשובה למבקש נפשו, יכול לדרוש אותה אחר כך גם בעצמו.