מבין כל הפרקים של ספר שמואל על שני חלקיו, דומה שאין לך פרק חשוב יותר לפיענוח עמדתו של המחבר מאשר הפרק המספר על ביקורו של דוד בנוב. אולי יותר מכל פרק אחר, הפרק הזה מוכיח שספר שמואל לא נכתב בידי סופר-חצר, סופר “מטעם”, תועמלן של בית דוד, אלא דווקא בידי סופר הסולד מהפוליטיקה שדוד הוא נציגה המובהק והמוצלח.

מקובל להחשיב את רצח אוריה החתי, פרי הביאושים של הניאוף עם בת שבע, כמעשה הנורא ביותר שעשה דוד מימיו, ולהדגים על פיו את הכלל האומר שהכוח משחית. על פי תפיסה מקובלת זו, מבנה-העלילה של ספר שמואל הוא “עלייתו ונפילתו” של דוד: “עלייתו” עד שנאף עם בת שבע, “נפילתו” מרגע שנאף אִתה. אבל תפיסה מקובלת זו של ספר שמואל היא שטחית מבחינה פוליטית, משום שהיא מייחסת למחבר הספר ביקורת על שכרון הכוח של השליט, ומחמיצה בכך את ביקורתו של המחבר על הכוח הפוליטי עצמו, כשלעצמו.

באמצעות סיפור הניאוף והרצח הזה, לימדו אותנו מורינו להתחלחל מהכוח הפוליטי רק בדיעבד, כאילו הכוח הפוליטי בעייתי בעיני ספר שמואל רק מפני שסופו סיאוב; אבל העמדה העמוקה של הספר הזה היא ביקורת על הכוח הפוליטי מלכתחילה. הבעיה האמיתית, הוא אומר לנו, אינה התכערותה או השחתתה של הפוליטיקה, אלא כיעורה המהותי, הנתון מראש, המודגם בצורה המחרידה ביותר – מחרידה יותר מרצח אוריה החתי – בסיפור ביקורו של דוד הצעיר בנוב.

עיר הכוהנים הזאת היא התחנה הראשונה במסעו של דוד לכיבוש השלטון. רק קורא תמים יחשוב שדוד נקלע אליה סתם כך, תוך כדי בריחתו משאול. דוד ממהר תחילה לנוב, כי שם נמצא החפץ הנחוץ לו ביותר לביסוס מעמדו הציבורי כטוען-לכתר: ה-trophy שלו, שלל-הניצחון שלו – חרבו של גלית. דוד מוציא אותה במרמה מידי אחימלך הכהן: הוא מספר לו שהוא נשלח על ידי שאול למשימה סודית, ומעמיד פנים שהדבר העיקרי שחסר לו זה לחם. אחימלך נותן לו לחם (ולא סתם לחם – לחם-הפָּנים הפולחני, שהרי זה מה שיש שם, זו לא מאפייה), ודוד עומד לבקש ממנו את הדבר האמיתי שבשבילו הוא בא, אבל אז הוא רואה שם פתאום את אחד מבכירי המקורבים אל שאול, דואג האדומי. מה היית עושה במקום דוד? האם היית מסכן את אחימלך בנוכחותו של מלשין פוטנציאלי? ברור שלא. היית מודה לאחימלך בעד הלחם, מסתלק משם וחוזר אחרי שדואג יסתלק.

אבל דוד לא מסתלק עם הלחם. בנוכחותו של דואג האדומי, הוא שואל את אחימלך, בהיתממות מזהרת, אם יש לו במקרה איזו חנית או חרב לתת לו, כי השליחות ששאול הטיל עליו היא כל כך דחופה, שהוא לא הספיק להתארגן. העורמה המקיאווליסטית שדוד מפגין כאן בניצול הסיטואציה היא ממש עוצרת נשימה, שכן, לא רק שנוכחותו של דואג האדומי אינה בולמת אותו מהשגת מטרתו – אדרבה, דווקא בזכות נוכחותו של דואג האדומי מצליח דוד להערים על אחימלך הכהן ביתר קלות, שהרי לא יעלה על דעתו של אחימלך שדוד יבקש ממנו את החרב בנוכחותו של אחד מנאמני שאול, אם דוד עצמו אינו נאמן לשאול.

אחימלך הפתי נותן לדוד את חרבו של גלית, דוד מסתלק עם שללו לתחנות הבאות במסע התעצמותו הצבאית והפוליטית, ובפרק הבא, כצפוי, מלשין דואג האדומי לשאול על מה שנתפס בעיניו כמעשה הבגידה של אחימלך, כמשת”פ של דוד. שאול מצווה על דואג לרצוח את אחימלך ואת שמונים וארבעה כוהני נוב האחרים, ולא מסתפק בהם אלא מכה את נוב “מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב”, מלבד ניצוֹל אחד לפליטה, אביתר, בנו של אחימלך, שנמלט על נפשו וחוֹבר אל דוד.

האלימות הפוליטית של שאול היא איומה, אבל מוצדקת מבחינה רגשית. היא תגובתו האימפולסיבית, הנסערת, של מלך מאוים, שכבר נבגד מבית על ידי בנו ובתו, ועכשיו חש נבגד על ידי בני שבטו, אנשי נוב. הוא מגיב כפי שמגיב אדם רותח מזעם ומלא פחד מפני אויביו הממשיים או המדומים. האלימות חמומת המוח הזאת מחרידה פחות מהקרייריזם הפוליטי הקר של דוד, שמשתמש באחימלך הכהן וזורק אותו לכלבים אחרי השימוש. דוד לא חש כלפי אחימלך לא זעם ולא פחד, לא קנאה ולא שנאה; הוא לא חש כלפיו כלום, הוא לא סופר אותו בכלל. אחימלך, מבחינתו, הוא מכשיר להשגת מכשיר. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, המטרה מקדשת את האמצעים, גם אם ה”אמצעים” שיוקרבו לטובתה הם כל תושבי נוב. כמאמר “הסנדק”: It’s not personal, It’s strictly business.

לקריאה נוספת על פוליטיקה אז והיום:
כמו נקניקיות כך הפוליטיקה – יובל אלבשן על המנהיגות השאולית
השלטון השחית – אבינועם רוזנק על שכרון הכוח

לכן המעשה הזה נורא יותר מחטאו של דוד עם בת שבע. הוא נורא יותר, לא מפני שבנוב נרצחו בגלל דוד כל כך הרבה אנשים וילדים, ואילו ניאופו עם בת שבע עלה רק בחייו של אדם אחד; הוא נורא יותר, מפני שבניאופו עם בת שבע דוד פעל מתוך דחף יצרי ותסבוכת רגשית (תשוקה, והפחד מההריון הלא רצוי), ואילו בנוב הוא פעל בלי שום רגשות, מתוך שיקול פוליטי קר.

הבעיה אינה אישיותו של דוד. הסיפור הזה לא בא להציג את דוד כקרייריסט חסר מעצורים, כציניקן או כפסיכופט. כשאביתר, הניצול היחיד, מגיע ומספר לו על הטבח, דוד מודה בפניו: “ידעתי ביום ההוא כי שָם דויג האדומי, כי הגד יגיד לשאוּל. אנוכי סבּותי בכל נפש בית אביך” (כלומר, אני אשם במותם). אילו היה ציניקן או פסיכופט, לא היה מתחרט כך. מחבר הספר אינו נותן לנו לברוח אל הפסיכולוגיזם הקל, המציע “פרופיל פסיכולוגי של אישיות גבולית”. אישיותו של דוד אינה גבולית, ולא היא הבעיה כאן. הבעיה היא הפוליטיקה עצמה, המחייבת את מי שנכנס אליה להשאיר את הרגש בחוץ.

המעשה הנורא ביותר שעשה דוד מימיו, לא נעשה מתוך כניעה ליצרים או לרגשות, אלא מתוך השעייתם. מה שנורא בפוליטיקה הוא אופייה האינסטרומנטלי. זה מה שעולה מהסיפור המבעית הזה, המלמד משהו על הניגוד בין יחסו של המקרא לפוליטיקה לבין רימומה בתרבות היוונית והרומית.

אסף ענברי הוא סופר