כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. ….וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי … (כב, כא-כב, כו)

צעקה היא דיבור. דיבור אחר אל זולת כלשהו, בהקשר שלפנינו היא דיבור לאֵל. הפנייה לאל היא לרוב בקשה, אמירה, רצון לנהל מעין דיאלוג הנע בטווח שבין “שמעני נא” לתחנון, לתפילה ולהודיה, ועד לשירה ממעמקים. תנאים של קרבה.

אחרת היא הצעקה.

בפסוק מופיעה צעקה שמקורה בכאב או בסבל שנגרם על ידי אחרים, אולם ביתרון של הצועק, ובידיעה הכמעט ודאית שיש מי ששומע. להקת הרוק “איפה הילד” שרה בצרחה נואשת “הי, מישהו שומע אותי… מישהו מקשיב לי, שומע אותי…” השיר אינו מספק תשובה. אולם הפסוק המקראי מעמיד משוואה מושלמת – “צעוק יצעק” – והתגובה “שמוע אשמע” וכן בהמשך “כי יצעק אלי, ושמעתי…” (פסוק כו). זו אינה צעקה המושלכת לאי שם ואין מי שישמע אותה. זו אינה צעקה רוויית כאב הנדונה לשוטט בחלל. הידיעה שיש קול, אך יש גם אוזן שיש לה תוקף וסמכות, מציבה את הזועק בעמדה של כוח. צעקתו של המעונה, של המושפל והמובס תזכה אותו בקשב, בוודאות. לצעקה יש כתובת.

הצעקה מדובבת מאליה את  ציורו המפורסם של הצייר הנורבגי אדוארד מונק. בסדרת הציורים “הצעקה” שצוירו במשך כעשרים שנה (משנת 1893) חוזר המוטיב של יחיד, פעור פה, הזועק לעולם כאוטי משהו. זעקתו אובדת בשמים המתערסלים בצבעי אדום עז. הוא אוטם את אוזניו משמוע את עצמו, הזעקה אינה מיועדת לאוזניו, אבל גם לא לזולת כלשהו. אולם הדברים שלפנינו אינם מאפשרים סיטואציה של צעקה עקרה. היא מיד נשמעת. האוזן כרויה אליה. צעקתו של החלש היא החזקה מכול, גם אם היא נשמעת בלשון רפה.

(צעקתו של החלש, אדוארד מונק, 1893 שמן, טמפרה ופסטל על קרטון מהגלריה הלאומית, אוסלו, נורבגיה.)