“ואלה שמות”. לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז’ווּ לאומי. “לכל איש יש שם”… “ואלה שמות”.

ברגע אחד, השם, שמו של האדם, מקבל משנה חשיבות. כביכול באה התורה ואומרת: בגלל השם נגאלו אבותינו ממצרים. ויתור על השם הוא ויתור על הזיכרון, שכחת החירות והגאולה.

קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש. המצרים ראו בבני ישראל חיות. שורצים ומתעצמים. כמו שקצים ושרצים הם פורצים, מעוררים את תחושת הגועל והחרדה.

אפילו המיילדות העבריות משכנעות את פרעה: “כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ” (שמות א, יט). בני ישראל, לעומת זאת, מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים.”וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים” (א, יז).

שני לקחים אני רוצה ללמוד מפרק א של ספר שמות. האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.

הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. פרק ב בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה. “וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ב, כ), האדם הרודה בדגת הים וברמש הארץ הוא האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים.

אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: “וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ” (הושע ב, כ).

“בגלל הלילה”, מילים: תרצה אתר © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו”ם.

ראובן (רובי) ריבלין היה נשיאהּ העשירי של מדינת ישראל.. קודם לכן היה חבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד, יושב ראש הכנסת ושר התקשורת. עורך דין בהכשרתו