מאת: קרני אלדד

שליח מבשר לדוד ששאול ויהונתן נפלו בגלבוע. הוא מספר לדוד סיפור מפורט הדומה לסיפור שכבר שמענו, על איך מת מלך ישראל, ומגניב במילה אחת גם את מותו של יהונתן, אהוב לב דוד, אהוב לבנו.

המקרא אינו מתעסק כלל בסיפור מותו של יהונתן, המצביא הגדול, הנסיך הנערץ. גם דוד לא שואל איך מת אהובו, ואיך השליח יודע שהוא אכן מת. למה? האם הסיפור הזה כואב מדי? ייתכן. האם ידע דוד שיהונתן מת ברגע שנפל? האם הבכי עד כלות הכוחות בפרק שעבר התיש את דוד נפשית כל כך, עד שאין לו כוח לבכות יותר, ואם יפרט השליח את מות יהונתן, יהיה זה קשה מנשוא?

ייתכן. מה שידוע לנו זה שנעים זמירות ישראל, האיש שמעתה הוא מלכנו היחיד, מציף את עינינו וליבותינו בקינה נוראה כל כך, ספונטנית ודוקרת כל כך, מצוטטת עד דק ועדיין מרטיטה כל כך, שאין לה רע בשירתו או בשירה עברית מאז ועד עתה. שאחריה שום דבר לא ישוב להיות כשהיה.

לו היה דוד מלך קר לב, הוא היה שמח עכשיו. הוא לא היה מקונן. המלך מת – יחי המלך החדש. עכשיו מתחילה החוקיות החדשה, הנכונה, בה הוא השליט. אבל דוד שבור, מרוסק, ואין אפילו בדל חיוך בכל הפרק קורע הלב הזה. יש סדר חדש, והוא נורא. סדר בו מלך ישראל ובנו האהוב מתים, ולכן שום דבר בעולם שבו נגע מותו של שאול, לא ימשיך כשהיה: השליח הרוצח – יומת, והגלבוע יישאר מדבר.