והכבשה הסתכלה עליי בעיניים נבונות ואמרה: “תקרא טוב טוב את פסוק אלף של ויקראאאא”. זה די נדיר שכבשה מדברת אליך אז עצרתי בצד לבדוק את זה.

והנה, בפסוק א במילה “ויקרא”. יש משהו מאוד מוזר. האות אלף בסוף המילה קטנה יותר משאר האותיות. אלף קטנה. המקצוענים קוראים לזה אלף זעירה. ושואל ספר הזוהר: “מפני מה האלף כאן קטנה? לפי שקריאה זו לא הייתה בשלמות”. כלומר מה שנאמר בפסוק הזה לא שלם, לא לפי פשוטו, וצריך לקרוא את זה בשימת לב מיוחדת ולהבין שאולי שחיטה של חיה, השפרצת דמה על המזבח, אולי זה מצטלם טוב ב”נשיונל ג’יאוגרפיק”, אבל ה’ לא באמת צריך את זה. מספיקה לו הכוונה שבלב. מספיק לרצות באמת להתקרב לאלוהים, ולסמוך עליו שהוא מספיק חכם להבין את זה.

אז למה בכל זאת מבזבזים כל כך הרבה פסוקים על איך שוחטים, כמה שוחטים… כל חוקי הקרבנות האלה? רבי משה בן מימון, הרמב”ם, הגאון, אומר בספרו מורה נבוכים: “חלק זה מן התורה, של הקרבת הקרבנות, בא בתחבולה אלוהית, כדי להעתיק את עבודת האלילים לעבר שמו יתברך”. תחבולה אלוהית. אלוהים מבין שעם ישראל צריך להתרגל לאט לאט לרעיון.

אם להבדיל, אתה מגיע לג’ונגל באמזונס, מוצא איזה שבט של פראים. אומר להם “סליחה, קניבלים, מהיום אין יותר ריקודים ומסכות, רק מונותאיזם מופשט” הם אומרים לך “אוקיי סבבה. בוא תיכנס פה שנייה בסיר, תתקע לעצמך את השיפוד הזה ותתחיל להסתובב”.

אבל אם אתה מרגיל אותם לאט לאט ואומר להם תמשיכו כמו שאתם, רק תשתדלו בלי קרבנות אדם. אחרי עוד כמה זמן אתה אומר להם, “חבר’ה בלי קרבנות בכלל” אחרי זה אתה אומר “האבנים האלו שאתם מתפללים אליהם? והקעקועים האלה על הפנים? והעצמות האלו שאתם שמים בתוך השיער? זה כבר לא אופנתי”, ורק בסוף אתה אומר להם: “כל הסמלים החיצוניים, זה שטויות. חשובה רק האמונה שבלב”. ואז הם אומרים לך “וואלה אתה צודק”. ורק כשהם מגיעים להבנה הזו, הם מפסיקים להיות עובדי אלילים.