להיות עם ולהרגיש בלי. כך נראים הפסוקים המתארים את מינוי המלך. מצד אחד – “שֹוֹם תָּשִֹים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלהֶיךָ בּוֹ” (טו) ומצד שני הסתייגות מופגנת מכל מוסד המלוכה. מן ניסיון להחזיק את החבל בשתי קצותיו – אי אפשר בלי המלך, אך גם אי אפשר אתו.

שני הקצוות הללו באים לידי ביטוי גם בהמשך, בחז”ל ובפרשנים. סוגיית התלמוד במסכת סנהדרין מבטאת היטב את היחס האמביוולנטי למלך.

הסוגיה פותחת בסמכויות המלך ומיד עוברת לשאלה העקרונית – מלך, מצווה או לא?

מהעבר אחד ר’ יהודה הסבור שמינוי מלך הוא מצווה: “ג’ מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה”. מהצד השני ר’ נהוראי הקובע כי “לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן”.

סוגיית התלמוד לא מסתיימת בהצגת המחלוקת, היא ממשיכה, ובידיים עדינות מובילה אותנו אל הסוף, אל העיקר. היא מתארת את בקשת המלך בימי שמואל, וגם כאן המטוטלת נעה מצד לצד – המלך רצוי או לא רצוי, בקשו כהוגן או שלא כהוגן?

הסוגיה ממשיכה ודנה בשאלה מהו הדבר הראשון שעל העם לעשות – להכרית זרעו של עמלק, לבנות את בית הבחירה או למנות להם מלך? וקובעת – קודם כל מלך. עכשיו נראה כי המטוטלת נעה בבירור לכיוון המלך. ודאי מלך, ובמקום הראשון!

כעת מגיעה הסוגיה אל שיאה. אל שולחן הדיונים מובאת דמותו של המלך הגדול – שלמה המלך. אומר ריש לקיש:
“בתחילה מלך שלמה
על העליונים שנאמר (דברי הימים א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה’
ולבסוף מלך על התחתונים שנאמר (מלכים א ה, ד) כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה…
וכשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו
ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר…
ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר…
ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר (שיר השירים ג, ז) הנה מטתו שלשלמה וגו’
ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר (קהלת ב, י) זה היה חלקי מכל עמלי”.

שלמה המלך החל כמלך על כל העולם וסיים כשרק מקלו בידו.

כך, אחרי תנועות מטוטלת מצד לצד – כן מלך, לא מלך, חושפת הסוגיה את יחסה אל המלך, את יחסה אל הכוח. הכוח – משאת הנפש של ההמונים – הוא שברירי כל כך, זמני כל כך, עד שהתבוננות קצרה אל מעבר לתפאורה וגילויי השררה תגלה שהכל חזיון תעתועים. זה לא מלך, זה מקל.