מאת: פרופ’ אסא כשר

מנהג העולם, מלמד אותנו אחד מחכמי היהודים באיטליה לפני כארבע מאות שנה, מתבטא במה ש”אנשי ספארטה היו אומרים, כי גבולות שלטונם הגיעו עד למקום ששם הגיעה חודה של חרבם”. כך ספארטה וכך זולתה, בלשונו של הרב שמחה לוצאטו, איש ונציה, “שהרי כל העמים הרחיבו את שלטונם עד המקום שאליו נשאם מזלם הטוב וזיכה אותם כוחם-חמסם”.

משה רבנו ממהר להביע את החובה הדתית לרסן את הכוח הצבאי של בני ישראל. כשהם עוברים בגבול ארצם של “בני עשו היושבים בשעיר”, נאמר להם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: “אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל” (ב, ה). כשהם מגיעים לארץ מואב, נאמר להם באותה רוח: “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה” (ב, ט). וכשהם מגיעים לארץ עמון, הם שומעים את אותן המלים: “אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה” (ב, יט). הדעת נותנת שבני ישראל, יוצאי צבא בהמוניהם, יכלו לכבוש לעצמם מדרך כף רגל בארץ בני עשו וגם יכלו לצור על ארץ בני מואב או ארץ בני עמון. משה מביע את האיסור לעשות זאת. היכולת הצבאית אינה נותנת היתר להשתמש בה, אינה נותנת היתר גורף לפעילות צבאית.

לכאורה, חיכוך צבאי עם בני אותן הארצות הוא לא רק מנהג העולם אלא גם דרך ההיסטוריה: “בשעיר ישבו החורים לפנים” ובני עשו הורישו אותם. בארץ מואב “האמים לפנים ישבו בה”, ובארץ עמון “רפאים ישבו בה לפנים”. כשם שבני העמים הללו כבשו את ארצותיהם מידי קודמיהם, כך יכולים בני ישראל לכבוש אותן מידיהם. יכולים אבל אינם רשאים.

מנהג העולם ודרך ההיסטוריה אינם מעניקים רשות. אדרבה, הם מציבים אתגר מיוחד של ריסון. מנהג העולם עלול להיות רע, דרך ההיסטוריה עלולה להיות קלוקלת. אורח החיים של ההתרסנות, משמיע לנו משה רבנו, הוא אורח החיים הטוב והראוי.