פרק ה בספר ויקרא מלמד אותנו כיצד לסלוח לעצמנו, כיצד לכפר. רגשות אשמה הם האויב הגדול ביותר של הנפש. והנה מלמדת אותנו התורה כי ישנם הרבה סוגי אשמה. ישנה אשמה בעלת מודעות של בעל החטא וישנה אשמה ללא מודעות. ישנה אשמה עצמית בתודעה וישנה אשמה בין אדם לקונו וישנה גם אשמה בין אדם לחברו. בשלושתן אפשר לתקן, אך הדבר הראשון בדרך לכפרה הוא לסלוח לעצמנו. עם עצמנו אנחנו יכולים לדבר וכמובן עם אלוהים ואת חטאנו כלפי אדם אחר – לתקן מולו.

לכן אולי בפרשת ויקרא מופיע הפירוט של סוגי האשמה – הגלויה והברורה וגם זו הנסתרת.

התורה לא מבדילה בין מי שמודע לחטא למי שאינו מודע לו. החטא נשאר חטא ובשני המקרים צריך להביא קרבן. השוויוניות הזו מחדדת לנו שלעתיד לבוא אדם לא יוכל לומר ״לא ידעתי״ מפני שחוסר הידיעה אינו פוטר מאשמה. בדיוק כמו שגם השוגג ולא רק המזיד חייב בקרבן. האם האשמה מגיעה בעקבות ״בגידה״ במוסר או בשכל הישר? בסיס האשמה הוא במה שאינו שלך:

״והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפיקדון אשר הפקד איתו או האבדה אשר מצא״ (ה, כג). רש”י כותב: כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה, ולדעת ולהתוודות כי חטא ואשם.

ואור החיים כותב כי נטילת דבר שאינו שלו הוא ענף הגזל. מעניין שהדבר הראשון עוד לפני הבאת הקרבן הוא ה״אשם״. אדם חייב להגיע גם דרך מסע מכאיב לתודעה שהוא חטא ומתחרט, כדי שהקרבן שלו יתקבל. ואני חושבת על היום יום של האדם המודרני… כל כך הרבה – בין במזיד ובין בשוגג – אשמה.

מרלין וניג היא חוקרת, משוררת, מרצה ומבקרת קולנוע.

___

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il