מדיניות מחלקת המדינה
*החלטת ארה“ב מיוני 2023 למנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו“ש (לדוגמא, אוניברסיטת אריאל) השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה“ב כמו BIRD, BARD ו–BSF – הממנפות את החדשנות הישראלית ומניבות מיליארדי דולרים לארה“ב (במיוחד) ולישראל – מלמדת על חזרת מחלקת המדינה למרכז העשייה המדינית, אחרי שהושעתה משם על ידי הנשיא טראמפ.
*החרמת המוסדות ביו“ש עקבית עם התנהלות מחלקת המדינה במזרח התיכון, המאופיינת על ידי כישלונות סדרתיים, כפי שמתועד בסרטון ובמאמר אלו.

לדוגמא:
*מחלקת המדינה העניקה רוח גבית עזה לאייתוללה חומייני להפיל את השאה הפרסי, שהיה “השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי“, ולהשתלט על איראן. היא הניחה שחומייני יהיה מתון, אנטי-סובייטי, פרו-אמריקאי, ושקוע אך ורק בהפיכה אסלאמית פנימית, ולא בהפצתה ברחבי העולם.
*מחלקת המדינה ראתה בצדאם חוסיין בעל ברית פוטנציאלי, הראוי לשיתוף פעולה מודיעיני, סיוע פיננסי ואספקת מערכות מתקדמות דו-שימושיות. 10 ימים לפני פלישתו לכווית היא הבהירה לצדאם חוסיין שארה“ב תראה בפלישה לכווית סוגייה בין-ערבית.
*מחלקת המדינה הגדירה את גל האלימות ברחוב הערבי כ“הפיכת פייסבוק” ו“אביב ערבי“. היא לא הבינה שמדובר ב“צונאמי ערבי“.
*ממסד מחלקת המדינה התנגד ל“הסכמי אברהם” מכיוון שהתמקדו באינטרסים של מדינות ערב תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית. כל עשרות יוזמות שלום של מחלקת המדינה התרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתבססו על ההנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון – שהסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עין של הערבים, וגורם חשוב בהתססת המזרח התיכון.
*מינואר 2021 חזרה מחלקת המדינה להוביל את מדיניות החוץ של ארה“ב, כפי שמתבטא במעבר מעצמאות הפעולה המדינית והביטחונית האמריקאית  למדיניות רב-לאומית השואפת למכנה משותף עם האו“מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ,ועם אירופה שאיבדה את רצונה לפעול נגד הטרור השיעי והסוני.
*ביולי 2023 הפגינה ארה“ב – בהנהגת מחלקת המדינה – את מדיניותה הרב-לאומית, כאשר חזרה לאונסק“ו אחרי שהקונגרס הישעה את הסיוע השנתי ב-2011, ואחרי שארה“ב פרשה ב-2018 עקב הכחשת הארגון את השורשים היהודיים בני 4,000 שנים ברמת הגולן, ירושלים המזרחית ויו“ש.

מעמד ישראל ביו“ש לפי החוק הבינלאומי

מחלקת המדינה טוענת ששלילת השתתפות מוסדות מחקר ישראלים ביו“ש בקרנות הדו-לאומיות של ישראל וארה“ב מבוססת על החוק הבינלאומי, המגדיר, כביכול, את שלטון ישראל ביו“ש כשלטון בלתי חוקי בשטח כבוש. כמו כן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו“מ קובעת ,לכאורה, שעל ישראל לסגת מיו“ש.

האמנם?
*לפי פרופסור יוג’ין רוסטאו, שהיה דקן בית הספר למשפט באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה והשתתף בניסוח החלטה 242: “[לפי החוק הבינלאומי], לישראל זכות ריבונות בגדה המערבית כפי שיש לה בחיפה…. [לפי החלטה 242], על ישראל לסגת ‘משטחים‘, לא ‘מהשטחים‘ ולא ‘מכל השטחים‘, אלא מחלק מהשטחים, הכוללים את יו“ש, רמת הגולן, רצועת עזה וחצי האי סיני…. הצעות החלטה שקראו לנסיגת ישראל מכל השטחים נדחו בעצרת האו“מ וגם במועצת הביטחון של האו“מ…. ישראל לא נדרשה לסגת לגבולות הפריכים והפגיעים של 1949 (מותניים צרות של 15-25 ק“מ)… אלא לגבולות ‘בטוחים ומוכרים’… ב-1979 ישראל נסוגה מכל חצי האי סיני, המהווה 90% מסך השטחים השנויים במחלוקת….”
*לפי השופט סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי, סגן היועץ המשפטי של מחלקת המדינה ופרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת ג’והנס הופקינס: “הכיבוש הישראלי הוא תוצאה של מלחמת מגן ישראלית ולא תוקפנות…כפי שברור מהצעדים התוקפניים של מצרים, [סוריה] וירדן לפני שפרצה המלחמה…. סיפוח מזרח ירושלים והגדה המערבית על ידי ירדן ב-1950 היה בלתי חוקי…. שינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 על ידי ישראל היה חוקי….”
*מעמד יו“ש לפי החוק הבינלאומי מעוגן בסדרת הסכמים בינלאומיים מאושררים:
<הצהרת בלפור מ-2 נובמבר 1917 שקראה להקמת בית יהודי לאומי על שתי גדות הירדן, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של כל התושבים הלא-יהודים.
<ב-24 אפריל 1920, עם תום מלחמת העולם הראשונה, חילקה ועידת סן רמו את האימפריה העותומנית, הקימה כ-20 מדינות ערביות ואישררה את הצהרת בלפור.
<ב-24 יולי 1922 העניק/אישרר חבר הלאומים את המנדט הבריטי בפלסטינה להקמת הבית הלאומי היהודי באופן בלעדי.
<ב-24 אוקטובר 1945, עם הקמת האו“מ, כלל סעיף 80, פרק 12 במגילת האו“מ  את המנדט הבריטי בפלסטינה, התקף והשורד גם את קץ חבר הלאומים. לעומתו, החלטת החלוקה של עצרת האו“מ מ-29 נובמבר 1947 אינה תקפה ונחותה מהמנדט הבריטי בפלסטינה.

השורה התחתונה
*התייחסות מחלקת המדינה לשליטת ישראל ביו“ש כ“כיבוש” ו“בלתי חוקית” מעוגנת בטעויות וסילוף החוק הבינלאומי, הפוגעים במאמצים לשדרוג יציבות אזורית ודו-קיום בשלום, וגורמים לעידוד בלתי-מכוון של הטרור הפלסטיני, חיזבאללה ואיראן.
*החלטת ארה“ב להעניש את ישראל ולמנוע ממוסדות מחקר ומדע ביו“ש השתתפות בקרנות משותפות לישראל וארה“ב – במקביל לפייסנות המורעפת על משטר האייתולות באיראן, “האחים המוסלמים” והרשות הפלסטינית – מתפרשת ככרסום בתדמית האסטרטגית של ארה“ב על ידי מדינות ערב פרו-אמריקאיות כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים. מדינות אלו מרחיבות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמסחרי עם ישראל למרות אי-ההתקדמות בסוגייה הפלסטינית. כמו כן, הן מהוות מטרה ללחץ אמריקאי; מתנגדות לאופציה הדיפלומטית של ארה“ב כלפי איראן; ומתוסכלות מהתגובה הפושרת של ארה“ב לתוקפנות האייתולות, הפוגעת ביצוא הנפט מהמפרץ הפרסי.
*הסיכוי לשכנע את מחלקת המדינה והבית הלבן שמדיניותם כלפי יו“ש שגויה ופוגעת באינטרסים אמריקאים הוא אפסי-עד-קלוש. לעומת זאת, הסיכוי גבוה יותר לשכנע את רוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, התומכים בישראל באופן שיטתי (למרות הכרסום בשנים האחרונות) ואשר עוצמתם שקולה לעוצמת הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון. לדוגמא, היו“ר הדמוקרטי של וועדת החוץ בסנאט, הסנטור רוברט מננדז התנגד להסכם הגרעין מ-2015, מתנגד חריף למדיניות הנשיא ביידן כלפי איראן, וכמוהו סנטורים וצירי בית נבחרים דמוקרטים נוספים.

____

למאמרים נוספים של יורם אטינגר לחצו כאן 

____

יורם אטינגר הוא דיפלומט ואיש עסקים ישראלי העומד בראש חברת US-Israel Opportunities, המתמחה ביחסי ארצות הברית–ישראל. כיהן בעבר כקונסול וציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית