בימים אלו יש המתריעים והמזהירים. הפעם אין מדובר בזוטרים. ראשי מערכת הביטחון ובהם שר הביטחון, הרמטכ”ל, ראש השב”כ וראש המוסד, הזהירו את ראש הממשלה מפני הסכנות האורבות למדינת ישראל ולעם ישראל לאור המצב הנפיץ באזור הנובע, בין היתר, מהתנהלותה של הממשלה הנוכחית. אין מדובר רק בקידום המהפכה המשטרית אלא בהתעלמות מוחלטת מההתרחשויות בחזית הפלסטינית ובעיקר בערי יהודה ושומרון ובאיומים המושמעים מצד החיזבאללה והחמאס ומעל לכל אלה התעצמות המעורבות האיראנית. הממשלה פוגעת ביחסים עם ירדן ומזניחה את הסכמי אברהם. מעל לכל אלה בולטים הריחוק ממדינות אירופה והתקררות היחסים עם ארצות הברית.

על רקע המצב הביטחוני הנפיץ והאיומים על מדינת ישראל יש חשיבות ראשונה במעלה למוכנות של הצבא לכל מערכה שתיפתח. סוגית המוכנות, של הצבא והעורף הפגיע, אמורים להיות מעל לכל מחלוקת ציבורית. אולם לא אלה פני הדברים. השסע הוא כל כך חמור עד כי נשקפת סכנה של ממש למפעל הציוני שהוקם ברוב דם, יזע ודמעות.

לא רק שהצבא אינו ערוך ואינו מוכן אלא שבחירי לוחמיו – בכל הזירות – אויר, ים, יבשה, יחידות מיוחדות ויחידות סייבר – מודיעים קבל עם ועולם שהם אינם באים להתאמן, אינם מתייצבים למילואים וחלקם אף מאיים לפשוט את מדיו. מדובר בציבור גדול של משרתים שחלקם הגדול עושה זאת בהתנדבות ומכאן שאין כוח משפטי שיכול לאלץ אותם להמשיך ולהתנדב. מי שאני משוחח איתו, מבין המשרתים ובסביבתם, מאמין בסתר ליבו שבים פקודה הם יתייצבו. יכול להיות. המדינה יקרה להם יותר מאשר לחבורה שאינה מוכנה לעצור את הטרפת. אולם, גם אם יבואו הם לא יהיו מעודכנים ומאומנים די הצורך לאותן משימות מיוחדות שהם אמורים לבצע.

כיצד הממשלה מתייחסת לתופעה זו? – שריה יודעים היטב לקלל, שולחים את הלוחמים לעזאזל ומאיימים לכלוא אותם מאחורי סורג ובריח. ראש הממשלה מאשים אותם בסרבנות, אולם במקביל הוא הופך את שר הביטחון לאסקופה נרמסת ובשיח הליכודי השר הפך להיות “סמולן” והוא במסלול ישיר לקראת הכרזתו כ”בוגד”. אינני מחסידיו של יואב גלנט אבל לא ניתן לשלול את 40 שנותיו כלוחם.

במסורת היהודית נפוצה הדעה שלפני הגאולה יבוא אסון גדול. הסכם השלום עם מצרים בא אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא.

האם אנחנו צפויים ליום כיפורים נוסף שאחריו יבואו ימים טובים יותר? מי שחושב כך צריך להביא בחשבון את המחיר הכבד ששילמנו באותה מלחמה, כ-2700 חללים, למעלה מ-7000 פצועים ו-300 שבויים. צריך לזכור – בתקופת מלחמת יום הכיפורים העורף לא היה בסכנה. מי שהיה בעורף דאג, בחרדה, לגורל הלוחמים בחזית. הפעם המצב שונה. הלוחמים בחזית ידאגו לא רק לעצמם, לחבריהם ולמשימות שעליהם לבצע אלא גם לגורל יקיריהם שבעורף. העיוורון, הרהב, הזלזול באויב והאטימות לנוכח אותות האזהרה שאפיינו את החברה הישראלית לפני 50 שנים מצויים בקרבנו גם היום – כאילו לקח לא נלמד וכאילו לא למדנו דבר מן ההיסטוריה, שהיא לעולם חוזרת.

חלק מהלוחמים עדיין לא השתחררו מהטראומה. האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה למען ימים טובים יותר?

_______

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

לאתר של מוטי גלוסקה לחצו כאן