גם המתקפה החמאסית-חומינית, קוראת תיגר על תרבות המערב וערכיו; מכיוון שזהו אופייה, מבצע הבכורה נגדה להגנת המערב וערכיו חייב להסתיים בניצחון מהדהד של המערב, קרי ישראל.
המערב הדמוקרטי איננו עשוי מקשה אחת; הוא התחלק מאז המהפכה האמריקנית לשני צירים תרבותיים: ציר תרבות מוסר הצדק וחובות האדם של עשרת הדברות של משה, במהפכה האמריקנית והאנגלית וציר תרבות זכויות האדם, שאינן מאוזנות במוסר סדור של חובות אדם, במהפכה הצרפתית.
בין שני הצירים נוצרה מאז המהפכה הצרפתית חלוקת תפקידים ברורה: בגלל חוסר האיזון בציר המהפכה הצרפתית בין חובות האדם לזכויותיו, אירופה נהפכה ליצרנית של קטסטרופות חברתיות; מתוך מחויבות לערכי מוסר הצדק של עשרת הדברות, ציר הדמוקרטיות האנגלוסקסיות התגייס במלחמות העולם ובמלחמה הקרה להציל את אירופה ואת העולם מקטסטרופות אלה.
חמאס הוא שלוחה חומניסטית שהופעלה נגד ישראל במטרה למוטט את הסכמי אברהם ואת הציר הארוך שההסכמים נועדו ליצור בין וושינגטון – ירושלים – קהיר – ריאד, מדינות המפרץ והודו, כדי לבלום את האיום החומיניסטי במזרח התיכון, כלומר, למנוע את התפשטותו מערבה.
ישראל שחולקת עם ארה”ב ערכים משותפים, ציפתה שבמלחמתה עם חמאס, שלוחה קדמית של טהרן, היא תיהנה לא רק מגיבוי צבאי ופוליטי, אלא בראש ובראשונה, מרוח גבית של מוסר צדק.
הדבר לא קרה בגלל שהדמוקרטיה האמריקנית עברה בעשורים האחרונים אירופיזציה וכך ישראל מצאה עצמה נלחמת בו זמנית בשתי חזיתות תרבותיות: בתרבות השטן החומינית מצד אחד ובמערב שנותק ממוסר הצדק, שלאור ערכיו נוצחו ממלכות הרשע הנאצית והקומוניסטית, מצד שני.
כמו קורבנות אחרים למתקפות פתע אסטרטגיות, גם ישראל הפסידה במערכה הראשונה על הגנתה, אך התייצבה למערכה ההתקפית להשמדת מנגנוניו הפוליטיים והצבאיים של חמאס, עם צבא בהיקף ובכושר מבצעי גבוה ביותר שלמעט לארה”ב, אין לשום מדינה דמוקרטית בעולם.
כדי לנצח את חמאס, ישראל נזקקה לסיועה של ארה”ב בנטרול מקור עוצמתו של חמאס; אלו הם אזרחי עזה, שהוא הפך אותם למגיניו האנושיים ושלל בכך מישראל את היכולת הצבאית להביסו. הסיוע הזה נדרש כדי לסיים את המתקפה החיצונית החומיניסטית על המערב בניצחון ישראלי מהיר, מובהק חד משמעי שאין אחריו ערעור.
הדרך ההומניטרית הצודקת לנטרול מקור עוצמתו של חמאס הייתה עשויה להיות פשוטה וגם קצרה מאד – כפי שנכתב כאן פעמים רבות מתחילת המערכה: מילוטם של המגינים האנושיים (בוודאי אלה שהתרכזו ברפיח העזתית) למקלט בטוח ומכבד ברפיח המצרית וזאת, כדי לאפשר לישראל לטהר את הרצועה, לא רק בנמצא מעליה, אלא חשוב עוד יותר, במנהור שמתחתיה.
לארה”ב לא היו חסרים ‘מנופים’ כדי לשכנע את מצרים (אבן חשובה מבחינתה בחומת הסכמי אברהם הסונית) להקים את המקלט בתחומה; ברם, שבויה עד צוואר בתרבות ההומניטרית האירופית שאין בה צדק, היא לא עשתה זאת ועוד העמידה את עצמה בראש מקהלה עולמית שתובעת מישראל להילחם ע”פ חוקי המלחמה שנועדו למלחמה אנושית, בשדה קרב שחמאס הפך אותו לממלכת תוהו ובוהו שטנית.
בשיפוט מוסרי של סוגיית האזרחים לאור ערכיה, ארה”ב הייתה יכולה למנוע בסיוע מצרי את המשבר ההומניטרי שנוצר ברצועה; אולם, בהחלפת ערכיה במשענת הקנה הרצוץ של תרבות זכויות האדם האירופית, היא נהפכה במלחמה ברצועה ממחלצת מסורתית של המערב מהמשברים ההומניטריים שאירופה חוללה, לשותפה בכירה ביצירתה של קטסטרופה אנושית חדשה, שאפשר היה למנעה.
ישראל עשתה במלחמה שגיאה כפולה: היא לא זיהתה את מעורבותה בשתי חזיתות תרבותיות וכן את ההכרח להכריע תחילה בזירה התרבותית המערבית הפנימית, כדי לאפשר את ההכרעה בזירה החיצונית. ערנות למכשול הפנימי בתחילת המלחמה, הייתה מאפשרת ליזום פסגה של הנשיאים ביידן והרצוג ליישור קו ערכי ואז למנוע אולי, את הווטו האמריקני במועצת הביטחון.
בווטו שלה במועצת הביטחון, ארה”ב והמערב השליכו את ישראל (שלא התאמצה להסביר להם שהיא המגן הקדמי של תרבותם) מתחת לגלגלי האוטובוס של טהרן והפיחו רוח גבית חזקה במפרשי המהפכה החומיניסטית.
מנגד, בהטלת הווטו, ארה”ב רוקנה את הרוח ממפרשי יכולתה לפתור סכסוכים באזור בדרכים מדיניות וגרמה לשרשרת של אירועים שמנוגדים במובהק לאינטרסים שלה עצמה: 1. להתפשטות צפויה של המלחמה מחוץ לרצועת עזה; 2. למימוש כוונת טהרן לגרום לקריסת הציר הסוני שנועד להגן על המערב ונכסיו באזור מפניה (איזו מדינה תיתן אמון בנשיא שזרק מתחת לגלגלי האוטובוס מדינה שהוא עצמו הגדירה כבבת עיניו); 3. לפתיחת הדרך בפני טהרן להמשיך ולגלגל את המהפכה החומניסטית ללב המערב: חלוצי צבאה כבר נמצאים עמוק בבירותיו.
הצהרות דובר הבית הלבן על כך שחרף הווטו, הנשיא נשאר ציוני, מדגישות עוד יותר שאת המהפך, אולי הדיכוטומי ביותר במדיניותה כלפי ישראל והאזור, ארה”ב קבלה בהערכת מצב מנותקת בוודאות מערכיה ומושפעת מהומניטריות זכויות האדם האירופית, המנותקת ממוסר הצדק של עשרת הדברות.
נוכח ההכרח לכבוש את רפיח כדי להביס את חמאס (ואז למנוע אולי צורך במלחמה נוספת בלבנון) על ארה”ב להתעשת, להכיר – בעזרת המשלחת הישראלית שעומדת להגיע לוושינגטון – בטעותה הערכית, לחלץ את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס הטהרני ולדאוג לשם כך למילוט סדור של האזרחים המרוכזים ברפיח העזתית, למקלט הומניטרי בטוח וקרוב ברפיח המצרית.
על פחות מזה, ישראל לא יכולה להסכים ואילו לארה”ב, אסור לוותר על מימוש הפתרון האפשרי היחיד שהוא הומניטרי וצודק ולכן גם מוסרי.
מלחמת הבכורה להגנת המערב וערכיו מאיום תרבותי חיצוני, כמו זה שהגיע לשערי וינה, חייבת להסתיים בניצחון מהדהד כפול: של ישראל והמערב על החומיניזם ושליחיו ובתוך המערב, בניצחון מוסר עשרת הדברות;
ממחויבותן לערכיו, ארה”ב ובריטניה הביסו שתי ממלכות רשע במאה הקודמת ואין סיבה שבהתמודדותן עם ממלכת רשע שלישית במאה זו, הסוס התרבותי המנצח, יוחלף בסוס צולע.

ד”ר חנן שי הוא אלוף – משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.