למחרת, שוב עולה משה אל האלוהים כדי לנסות להגן על עם ישראל, ומציב אולטימטום: “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”! אלוהים מתרצה ומחליט שלא ישמיד אותם ויקיים את שבועתו לאבותיהם להביאם לכנען, אבל לא הוא עצמו יעשה זאת אלא מלאכו, שליח האל. למה? “כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה, פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ”.

גם הלוחות החדשים (במקום הלוחות שמשה שבר) לא ייכתבו באצבע אלוהים, אלא הפעם משה יפַסל אותן. לאחר ארבעים יום ולילה משה יורד אל העם ולוחות הברית בידו. “וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו” בעקבות ההתגלות הנוספת והקרבה האלוהית שזכה לה, עד כדי כך ש”וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו… “וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה”.

בצד החגיגיות של חידוש הברית, השבר העמוק עדיין קיים. יהודה נוריאל רואה בזה לילה ארוך של שיחת “יחסינו לאן”.

פרק לד מספר על פתיחת ההזדמנות השנייה במערכת יחסים. כמה פשוט: “פסל לך שני לֻחת אבנים כראשֹנים. וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלֻחת הראשנים אשר שִברת” (לד, א). ובעצם, כמה בלתי אפשרי. בואו לא נתבלבל מהטקסט הרהוט והענייני במפגיע. הוא בא לחפות, ואינו מצליח, על שבר עמוק. כי לעולם, לעולם, לא יהיו לנו יותר “הלוחות הראשונים”. לעולם לא יתאחה הפצע הפתוח. שני הצדדים מובסים, המומים, כואבים. הם חוו טלטלה של בגידה מכוערת. ועכשיו, איך מרימים ראש ומסתכלים זה לזה בעיניים?

זהו לילה ארוך של שיחת “יחסינו לאן”. הטמפרטורה עדיין רותחת. התפרצויות קוטביות של רגש. ביטויים המעידים על חשש ואכזבה עמוקה. אזהרות חמורות. השתפכויות של חמלה ואהבה. איזה אוצר מילים: רחמים, חסד, אמת, עוון, פשע, קנאה, זנונים, סליחה. ככה זה כשעוברים טראומה. בואו נוציא הכול החוצה. עד הקצה. כי הזדמנות נוספת – לא תהיה.

ואחרי כל אלה תגיע סדרה מדוקדקת של הוראות מעשיות לחיים. אין די בהצהרות חוזרות של נאמנות ואהבה. אנחנו כבר יודעים שזה לא מספיק. אז בואו נדבר תכלס. את מי מותר לראות ואת מי לא. מתי עובדים ומתי חוזרים הביתה. איפה נגור ומה נאכל. איזה סידורים עושים בחגים. ודומה שעוד לפני שההתחייבויות הללו באות כדי להסדיר את העתיד, הן נועדו, קודם כול, כדי לייצב את קצב הנשימה. לטעת תקווה שהחיים המשותפים יכולים לחזור אל מסלולם. כי אמנם יצאנו עם הסכם חדש בינינו. אבל עדיין, עדיין קשה להסתכל זה לזה בעיניים.