מספר שלמה ויטנברג:
“דומני היה זה בשנת 1946, אולי לאחר ה”שבת השחורה” (29 ביוני 1946). אותה שנה ניתנה הוראה מטעם המפקדה הארצית של ההגנה, להוציא את “הסליקים” הגדולים מתחום שטח המגורים של חברי הקיבוץ ולטומנם ‘מחוץ לגדר’, בשטחים החקלאיים של הישוב. בשדות, במטעים או באזור מבני משק החי של הקיבוץ: אזור הרפתות, הדיר והלולים. יש להטמינם בעומק של כשני מטרים לפחות מתחת לפני הקרקע. עומק ששערו כי “מגלי המוקשים הבריטים”, “מגלי המתכות”, לא יוכלו לזהות את ה”סליקים” הקבורים באדמה. ניתן לשער שהוראה זו אכן ניתנה לאחר “השבת השחורה”, כתוצאה מהסתכלות על הדרך בה חיפשו הבריטים נשק בקיבוצים ובמיוחד לאור מה שקרה בקיבוץ יגור.

שני הנשקים הוותיקים של הקיבוץ שמרו על סודיות רבה ולא סיפרו לאף אחד היכן הוטמנו ה”סליקים” הגדולים שמחוץ לשטח הישוב. הזמן שחלף עשה את שלו ונותר בחיים רק אחד מהשניים, שאף הוא כבר היה קשיש. לבסוף הצליח שלמה לשכנעו ולקבל מידיו תרשים מקורי שהיה מעין מפה כתובה על ‘נייר משי’ דקיק ושקוף. נראה כי היה זה דף נייר דקיק ומיוחד, מהסוג בו נעטפו תפוזים לשיווק בארץ ולמשלוח לחו”ל.
על דף נייר המשי מצויר תרשים של מעין מסלול עם ציור שורת עצים, המכוון כיצד להגיע ל”סליקים” הגדולים. מתחת לציור הזה מופיעות רשימות המציינות מה וכמה כלי נשק ותחמושת מצויים מכל סוג, בכל “סליק” ו”סליק”.
אלה שני חצאי מפת המשי שנמצאה
בקופסת הקרטון העגולה
במחסן קיבוץ גבעת ברנר.

בחלקה העליון של כל רשימה
מצויר תרשים
המסמן את הדרך
כיצד להגיע לכל “סליק”.

שטח נייר המשי שמתחת לציור המפה,
מכוסה ברשימות המציינות את כמויות הנשק והתחמושת המוסתרות בכל “סליק”.

נסיונותיו של שלמה ויטנברג לאתר את מקום הטמנתם של ה"סליקים" הגדולים, לא צלחו, אף כי הביא למקום מגלי מתכות (מגלי מוקשים), אך דבר לא נמצא". *~*~* שנים מספר חלפו. ביוני 2005 הצליחו לאתר את מקומו של אחד משני "הסליקים" הגדולים. שלמה יצר קשר עם יעקב טרנר, שהיה מפקד המוזיאון וראש העיר באר שבע וסיפר לו על ה"סליקי" הנעלמים המצויים בקיבוץ. טרנר הצליח לגייס גלאי מתכות מתקדם, שהובא לשטח הקיבוץ וכך נחשף מקומו של ה"סליק" האחד. כאשר בתוכו עדין נמצאו מוסתרים כלי נשק רבים וכמות גדולה של תחמושת, שאותות הזמן בה שהו מתחת לאדמה עשו את שלהם. סיפור זה מעלה שאלה תמוהה : כיצד זה שציוד חשוב כל כך, בכמות גדולה יחסית כפי שזה נמצא, נשאר טמון באדמה בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר כל כדור היה חיוני ויקר מפז. מדוע כך זה קרה, אין לכך תשובה. המטמון שהתגלה ב"סליק" הגדול הוחרם על ידי חבלני המשטרה והושמד. רק פריטים בודדים הושארו בקיבוץ למזכרת, לתצוגה במוזיאון הקיבוץ ומיכלי ה"סליקים" הועברו לתצוגה במוזיאון חייל האוויר בחצרים. אך מה קרה ל"סליק" השני ? אולי יבוא יום וימצא אף הוא - אולי, באקראי. בכתבה שפורסמה ב- 18.7.2005 ע"י יובל אזולאי בעתון הארץ נכתב: "זקני הקיבוץ התמלאו בהתרגשות כשראו את 48 רובי ה"סטן" (צ"ל: תת-מקלע "סטן"- צ.ד.) והרובים הקנדיים, 14 המקלעים, 136 רימונים ועוד אלפי כדורי רובה ישנים, מסודרים בשורה. את הנשק גנבו אבותיהם מהצבא הבריטי כדי שיוכלו להילחם על ארץ-ישראל".

חביות ה"סליק" שנמצאו בקיבוץ גבעת ברנר ב- 17.7.2005 צולם במוזיאון חייל האוויר, חצרים. צילום: כל הזכויות רוזנמן. *~*~* ראוי לציין שמידי פעם נחשפים בארץ "סליקים" באקראי, שלא ידענו עליהם וגילויים מהווה חוויה והתרגשות רבה. מציאת "סליק" זו תחושה של נגיעה בעבר. דומני שכאן אולי ראוי להבהיר באשר לעניין "סליקים" בשנות טרום המדינה. אך מה קרה ל"סליק" השני? אולי עוד יבוא יום ויימצא אף הוא - אולי, אולי באקראי. יש לחלק את ה"סליקים"שהוקמו בשנות טרום המדינה לשלוש קבוצות : א. היו "סליקים" ארציים גדולים - "סליקים" אזוריים - שהיו שייכים למפקדה הארצית של ההגנה. "סליקים אלה פזורים היו בישובים שונים על פני כל הארץ. נראה כי היו 10-12 כאלה, אך לא נמצא כתוב בברור מה היה מספרם המדויק, כי במקומות שונים נרשמו נתונים שונים. ב. בישובים עצמם היו שני סוגי "סליקים": היו "סליקים" גדולים יחסית אף הם, שהיו רכושם של אנשי הישוב. תחילה הוטמנו באזור המגורים שבתוך הישוב, אך בשלב מסוים הוצאו גם הם משטחי המגורים בהוראת מפקדת ההגנה, והועברו לשטחים החקלאיים הפתוחים ועל פי ההוראות הוטמנו בעומק שני מטרים מתחת לפני הקרקע. ג. היו בישובים גם "סליקים" קטנים, שמיועדים היו לשימוש מידי בשעת הצורך. "סליקים" אלה הוטמנו בבתים ובצריפים, בתוכם או מתחתם, בחדר האוכל של הקיבוץ או בינות לבתים. ד. נשק שהיה שייך ליחידות הפלמ"ח שהיו בקיבוצים: כלי נשק ותחמושת שהיו שייכים ליחידות הפלמ"ח ששהו בקיבוצים, טמון היה ב"סליקים" שהיו נפרדים מה"סליקים" של הקיבוץ. כ בנוסף לכך, ראוי לציין שמפקדת ההגנה הייתה מציידת קבוצות העולות להתיישבות, בכמות מסוימת של נשק ותחמושת. אך לאחר מכן היו אנשי הישוב רוכשים נשק בכספם והנשק היה שייך לישוב שהוקם, ולא למפקדת ההגנה. חלקו של הנשק שהתווסף לישוב, נרכש ממפקדת ההגנה ובכספים שההגנה קיבלה, נרכשה כמות נוספת של נשק. בשנים האחרונות התגלו מידי פעם באקראי "סליקים" ישנים, אשר ברובם שייכים היו לקבוצת ה"סליקים" הקטנים שהתגלו בתוך תחומי הישובים.

זהו תרשים סכמתי של חלוקת הפעילויות במחלקת החימוש בהגנה. *~*~* בתום הראיון עם שלמה ויטנברג, חיכתה לי הפתעה. שלמה קם ממקומו וניגש לארון פח ישן. פתח את המנעול והוציא מהארון קופסת קרטון עגולה. פתח והוציא מתוכה נייר משי דקיק, שהיה מקופל בקיפולים רבים. הייתה זו המפה הסודית, המפה המקורית, בה סומנו מיקומם של ה"סליקים" הגדולים. התרגשתי לראותה והיה זה ממש לגעת בעבר, לגעת בהיסטורית. שלמה ניגש לשולחן שהיה בצד ולקח מעליו חבילת דפים מודפסים שהכין בעבורי. בהם גם היה צילומה של המפה הסודית. כאשר שלמה הגיש לי את חבילה הדפים המודפסים, ראיתי שבהם כתובים ומתועדים ראיונות שנערכו עם כמה מחברי הקיבוץ. כל חבר סיפר זיכרונות אישיים הקשורים לביטחון, לנשק ולפעילותו של החבר בהגנה. חזרתי לביתי ובידי חבילת הדפים המיועדת להפקדה בארכיון ההגנה. אולם לפני שהעברתי אותם לארכיון, קראתי את כל שנכתב וסופר בהם. בין סיפורי הזיכרונות שקראתי, משך את עיני במיוחד, סיפור שנראה בעיני כי יש בו משהו 'חביב' ומעניין במיוחד. נתתי לסיפור את השם: "בזכותה של אמא" . כל דפי העדויות שקבלתי משלמה, הועברו לארכיון ההגנה בבית אליהו גולומב בתל-אביב. את הסיפור "בזכותה של אמא" תוכלו לקרוא בפרק הבא... תודה לשלמה ויטנברג על חומר הראיונות שליקט, אותו מסרתיו לתיעוד בארכיון ההגנה.