"לא הייתי סתם ממלא פקודות…אני הייתי אידיאליסט"
29-01-2024
| פרופ' גדעון גרייף
במילים אלה הציג אדולף אייכמן, בשבתו לפני העיתונאי ההולנדי הנאצי, וילם סאססן, במקום מחבואו בבואנוס איירס, בשנת 1957, את תפישתו בדבר עבודתו המסורה למען מולדתו גרמניה והמשטר הנאצי. ההצהרה במלואה שופכת אור על דרך חשיבתו: "לא הייתי סתם ממלא פקודות. אילו זה היה כך – הייתי סתם אוויל. אני חשבתי והרהרתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט".
הצהרה זו סותרת את התדמית שניסה אייכמן, הנאשם החרד לגורלו בירושלים, לצייר באוזני שופטיו כמה שנים מאוחר יותר. במשפטו ניסה לטעון שהיה פקיד קטן, הנשחק בים הפקודות שקיבל מן הממונים עליו בלא אפשרות מעשית להרהר עליהן או לשנותן.
שנים רבות מעסיקה דמותו של אדולף אייכמן לא רק את החוקרים וההיסטוריונים בארצות שונות, אלא גם את הקהל הרחב. דומה שאין כמעט איש מראשי השלטון הנאצי, למעט היטלר, שזכה לכה הרבה ספרים, מחזות וסרטים על אודותיהם כמו אייכמן. בחודש אוגוסט 2010, שבו נכתב מאמר זה, הוקרן בטלוויזיה הגרמנית סרט חדש, על שנות הסתתרותו וחשיפתו בארגנטינה, ובימים אלה ממש מסריט הבמאי הצרפתי-יהודי מיכאל פראזאן, סרט תיעודי חדש על אייכמן, וזה כנראה לא סוף פסוק.
הסיבה להתעניינות באייכמן, באישיותו ובפשעיו, נובעת בראש ובראשונה מהתדמית שדבקה בו. במוקד הפולמוס על אישיותו עומד ספרה מעורר המחלוקת של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", בו הוצג אייכמן כפקיד אפרורי, ביורוקרט צייתן וממלא הוראות. מצד שני דבקו באייכמן גם "תארים" שעלו בנאום הפתיחה של התובע במשפט, גדעון האוזנר וביניהם: "הרוצח שליד שולחן הכתיבה", "האיש שהניע וניהל את הפתרון הסופי", "יוזם ומבצע הפתרון הסופי" ואף "אדריכל השואה". אל מול דימויים אלו אנסה להציג במאמר זה, המתבסס על מגוון עבודות מחקר שערכו היסטוריונים של השואה בשנים האחרונות, תמונה היסטורית עדכנית של פעילותו של אייכמן בתקופת השואה וחלקו בפשעים כנגד העם היהודי.
נפתח בסיפור קטן שהתרחש במחנה ההשמדה אושוויץ. מפקד המחנה, רודולף הס, פנה בתחילת קיץ 1944 לאייכמן בעניין פעוט לכאורה: אחד מאסירי המחנה, יהודי בשם ברטהולט שטורפר, בנקאי שהיה בעבר איש ציבור מרכזי בקהילה היהודית בווינה, טען בתוקף כי הוא מכיר אישית את אייכמן ודרש לראותו. שטורפר ואייכמן שיתפו פעולה באינטנסיביות בשלהי שנות השלושים בפרוייקט הגירה בלתי-ליגלית לארץ-ישראל מגרמניה ואוסטריה. למרבה הפלא נענה אייכמן לפנייה ונסע למחנה כדי להיפגש עם שטורפר. לאחר שהגיע אייכמן לאושוויץ, הובא אליו שטורפר וזה הדו-שיח שהתנהל ביניהם ברחבה שלפני בניין המיפקדה (ה"קומנדנטורה") בנוכחות מפקד המחנה:
אייכמן: "כן, ידידי הטוב שטורפר, איזה ביש מזל היה לנו כאן!… ראה נא, אינני יכול כלל לעזור לך, כי בפקודת הרייכספיהרר לא רשאי איש לחלץ אותך מכאן".
שטורפר: "אבקש שכבודו יעשה עמי חסד וישחרר אותי לפחות מהעבודה הקשה שעלי לבצע כאן".
הס: "כאן חייב כל אחד לעבוד".
אייכמן: "טוב, אני אכניס הערה בתיק, אכתוב משהו, ששטורפר יצויד במטאטא וידאג לנקיון השבילים מן החצץ, בגינה שלפני בניין הקומנדנטורה ואוסיף, שיש לו הרשות בכל עת שיחפוץ לנוח עם המטאטא על אחד הספסלים. האם אתה מרוצה מההסדר החדש?"
במשפטו סיפר אייכמן כי שטורפר היה מרוצה מההסדר החדש ונראה שמח וטוב לב. "הושטנו יד זה לזה ואז קיבל שטורפר את המטאטא והתיישב על הספסל. זו הייתה גם בשבילי שמחה פנימית גדולה". לא חלפו שלושה שבועות ושטורפר נורה למוות.
סיפור ביזארי זה מגלה עד כמה היה אייכמן מעורב במתרחש באושוויץ ובקי בתנאי המציאות הרצחנית במחנה. מצד שני – העובדה שאייכמן, שמצפונו נותר נקי, בחר בסיפור זה כדי להציג את עצמו כמי שאינו אחראי לגורלו האישי של שטורפר ובאופן רחב יותר כמי שאינו קשור ישירות לנעשה בגיטאות ובמחנות, מלמדת הרבה. זהו ביטוי לציניות של אייכמן, שיחסו לבני אנוש הומחש בראיון שנתן לזאסן בשנת 1957 במילים: "מאה מתים הם קטסטרופה – ומיליון הם סטטיסטיקה".
מובא בתוך: Guido Knopp, Joerg Muellner, "Der Vernichter"', in Guido Knopp, Hitlers Helfer,Taeter und Vollstrecker, Muenchen 1999,
p. 25.
תולדות חייו ומבנה הקריירה שלו. מפקיד לרוצח: שלבי הקריירה של אייכמן
אייכמן, יליד העיר זולינגן שבגרמניה (1906) עקר עם משפחתו לעיר לינץ שבאוסטריה. ב-1933 חזר לגרמניה, לאחר שהתקבל שנה קודם לכן כחבר המפלגה הנאצית. בנובמבר 1933, אחרי שקודם לדרגת שארפיהרר, צורף לצוות מחנה הריכוז הראשון דכאו שליד מינכן. שנה לאחר מכן, על פי בקשתו, התקבל לעבודה בשירות הביטחון של המפלגה – ה-ס"ד.
הקריירה של אייכמן במערכת הנאצית התפתחה במקביל ובהתאמה להתפתחות המדיניות הנאצית כלפי היהודים וניתן לחלקה לשלוש תקופות עיקריות:
1. 1938-1933 – התקופה ה"אלמונית"
2. 1941-1938 – תקופת הגירושים הגדולים
3. 1944-1941– האדמיניסטרטור של הפתרון הסופי
בכל אחת מהתקופות הללו עוצבה מחדש בברלין המדיניות האנטי יהודית והתקבלו החלטות משמעותיות. בכל השלבים הללו נמצא אייכמן הרחק מהמעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות, אבל משנפלו ההכרעות – הוא נרתם לבצען בכל לבו ומאודו. בתחילה עסק אייכמן בפיתוח תוכניות שנועדו להרחיק את היהודים משטחי שלטונה של גרמניה; משנקבעה מדיניות הגירוש הוא עסק במרץ בלוגיסטיקה של הגירוש; כשמדיניות הפתרון הסופי החליפה אותה – הוא התמסר באותה מידה של התלהבות
ללוגיסטיקה של שילוח היהודים למותם במחנו השמדה.
זהו הקו האופייני לכל מהלך הקריירה של אייכמן: הוא התאים עצמו שוב ושוב למדיניות החדשה, תהא אשר תהיה, ופעל בראש ובראשונה לקידום הצלחתו המקצועית.
אייכמן היה איפוא בראש ובראשונה קרייריסט חסר מעצורים, כשחרדתו לקידומו האישי ולזכייה בהערכה מקצועית מצד הממונים עליו – חזקה אפילו יותר מאשר שנאתו ליהודים. אף שידע היטב באילו תנאים בלתי-אנושיים, לעיתים קרובות קטלניים ומייסרים עד מוות, "מוסעים" המגורשים אל היעדים שהכין עבורם, בלא מינימום תנאים סניטריים ותזונתיים – לא שינה הדבר עבורו מאומה. אייכמן המשיך בשיגרת הגירושים ההמוניים של אלפי יהודים בלא היסוס או מעצור.
דרגותיו ותסכוליו
נראה שדרגותיו הנמוכות יחסית של אייכמן וחוסר השכלתו עשויים להסביר כמה מדפוסי פעולתו: "לאייכמן היו רגשי נחיתות. הוא רצה בכל כוחו להראות שהוא אמנם לא אקדמאי, אבל הוא מסוגל לכל והוא רצה להוכיח את זה. הדבר הזה רדף אחריו כל ימי חייו", אמר וילהלם הטל, איש ה-ס"ד וחברו של אייכמן. בהזדמנות אחרת הוסיף הטל: "במשרדו של אייכמן נוהלו כל המשרות החשובות על-ידי אקדמאים. אייכמן אפילו לא סיים את בית-הספר היסודי – דבר זה פגע בו מאוד. לזה התווספו הערות אכזריות מצד חבריו לעבודה בגלל מראהו היהודי כביכול. הם קראו לו זיגי אייכמן, דבר שפגע בו מאוד".
הצלחה ושבחים מהממונים עליו היו לפיכך בעלי משמעות רבה עבור אייכמן. הוא שאף כל הזמן שיעלו אותו בדרגה, אך למעשה לא הצליח לעלות מעל לדרגת "אוברשטורמבאנפיהרר" – דרגה נמוכה יחסית בסולם הדרגות הנאצי. היה אפוא פער ניכר בין התפקיד שמלא אייכמן במהלך הפתרון הסופי לבין דרגותיו הנמוכות יחסית. הממונים עליו העדיפו לנצל את כישוריו, בעיקר בתחום האירגוני והמנהלי, אך הוא לא קודם לשורת המנהיגות הבכירה, כפי שציפה. אכזבתו הגדולה ביותר, כפי שאמר לזאסן בארגנטינה הייתה, שמעולם לא זכה ל"כמה מילים טובות" או לטפיחה על השכם מצד הפיהרר: בכל שתים עשרה שנות שלטון נאצי לא התקבל אפילו פעם אחת לשיחה אצל היטלר.
מאז התגייסותו לס"ד, ועד מרץ 1938 לא עברו על אייכמן, ששירת ביחידה לענייני יהודים שנקראה II 112 , אירועים בולטים. במהלך שנים אלו הוא חתר לבנות לעצמו שם של מומחה ליהדות ולציונות. כך הוא התחיל ללמוד יידיש בברלין – אך הפסיק בטרם רכש שליטה בשפה. הוא התכוון ללמוד עברית, אך לא הצליח למצוא מורה פרטי לפי תנאיו (הוא אפילו הציע לאסור רב כדי שהשיעורים יהיו חינם אין כסף!). אך למרות שרכש ידע שטחי בלבד ולא שלט בשתי שפות היהודים מעבר לידיעת כמה מילים, הצליח אייכמן להרשים את עמיתיו ב"מומחיותו" בעניינים יהודיים וציוניים, מכיוון שאיש מלבדו לא גילה עניין בתחומים אלה.
עד 1938 התמקדה עבודתו במעקב ופיקוח על האירגונים הציוניים והיהודיים, באיסוף נתונים על ההגירה היהודית וכיוצא באלה. בתזכיר שחיבר בראשית 1937 כתב אייכמן כי היהודים "הם האויב הנצחי של הנציונל-סוציאליזם, וסילוקם מגרמניה יכול להתבצע בעיקר על-ידי ערעור וקעקוע עולמם הכלכלי ואפשרויות הקיום שלהם בגרמניה".
הפעילות האקטיווית הראשונה של אייכמן שהיו לה השלכות על חייהם של אלפי יהודים נערכה באביב 1937 בשלזיה העילית – איזור בו נהנו היהודים עד אז מסטטוס של מיעוט מוגן על פי החלטת חבר הלאומים מ-1919.
במאי 1937 הוטל על אייכמן לנסוע עם אנשיו לשלזיה העילית כדי להכין את התשתית…
עם אנשיו כדי להכין את התשתית האדמיניסטרטיווית להחלת המדיניות האנטי-יהודית באיזור. כך נעצרו בפקודתו ראשי הקהילות היהודיות המקומיות ונסגרו מרבית הארגונים היהודיים. בפעולה זו חרג אייכמן מתפקידו הפקידותי והפך להיות מתאם הצעדים האנטי-יהודיים והמפקח על ביצועם בשטח. פעילותו תרמה לעידוד הגירת יהודי האיזור מתחומי הרייך. כאן מופיעה לראשונה דמותו של אייכמן כאדם דינאמי, הפועל אישית בשטח ודואג לביצוע יעיל ויסודי של המדיניות האנטי יהודית.
ביקורו הקצר של אייכמן בארץ-ישראל ב-26 בספטמבר 1937, שנמשך ככל הנראה רק יום אחד בלבד, יחד עם הממונה עליו, הרברט האגן, תרם רבות להפצת המיתוס בדבר מומחיותו כביכול בנושאים יהודיים וציוניים.
עיקר חשיבותה של הנסיעה – שעיקרה התרחש במצרים – היה בכך, שהיא תרמה לחיזוק הכרתו של אייכמן ברעיון, שגרמניה הנאצית תוכל לפתור את בעיית היהודים רק באמצעות הגירתם. זאת בעיקר בעקבות שיחתם של אייכמן ומנהלו עם נציג אירגון ההגנה באירופה, פייבל פולקס. רעיון ההגירה הפך אפוא להיות בעיניו ובחשיבתו של אייכמן בשלהי שנות השלושים לסוגיית מפתח.
"הלשכות המרכזיות להגירת יהודים" בווינה, ברלין ופראג
התפנית במעמדו של אייכמן החלה בעקבות ה"אנשלוס" – סיפוח אוסטריה לגרמניה במרץ 1938. אייכמן הועמד בראש "הלשכה המרכזית להגירת יהודים" שהוקמה בווינה באוגוסט 1938 בראשותו ובעקבות הצלחתה קמו לשכות מקבילות בברלין ובפראג.
הקמת לשכות אלה, לא היתה רעיון מקורי של אייכמן – מודל ההגירה הכפויה פותח בידי ה-ס"ד עוד לפני האנשלוס – אבל הוא ידע להתאים את עצמו במהירות ליעדי המדיניות החדשה. בפעילותו בלשכות ההגירה היהודית התגלה אייכמן כלהוט, דינמי, יצירתי, אנרגטי ונטול עכבות כלשהן.
ביחס לגורל היהודים. הוא שקע במאמץ לסילוקם המהיר של היהודים ממרכז אירופה בדרך של גירוש והגירה כפויה.
אייכמן, שהגיע לווינה כבר ב-16 במרץ 1938, הפך במהירות מביורוקרט זוטר למומחה מוערך לגירוש המוני יהודים בחוגי ה-ס"ד והמפלגה ולבעל סמכויות ביצועיות. הצעיר האלמוני בן ה-32 המטיר עתה פקודות על אנשים, שעד לפני זמן קצר עוד היו בעלי עמדה נכבדה בחברה האוסטרית או הגרמנית, ועלו עליו בהרבה בהשכלתם ובניסיונם. על פי הוראותיו נכלאו אנשים או נשלחו למחנות ריכוז. עתה יכול היה אייכמן, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, "לגרום להם להתרוצץ". ברנהארד לוזנר, רפרנט לענייני יהודים במשרד הפנים, שביקר בלשכה המרכזית להגירת יהודים בלוויית אייכמן, תיאר את רשמיו כך: "הוא התנהג כאילו אין לו גבולות, כאילו הוא צועד ברחוב ריק והכל נסוגים מפניו. כולם עמדו בצפיפות, נפחדים עד מוות – והוא פילס לעצמו דרך". סמכויותיו איפשרו לאייכמן לעשות ב-200,000 יהודי אוסטריה כל מה שחפץ. לא פעם איים בגסות ובוולגריות על מנהיגי היהודים לעמוד במכסות הגירה מופרזות ודמיוניות, שאם לא כן ישלח אותם מיידית למחנה ריכוז.
אייכמן הגיע להישגים משמעותיים ביישום מדיניות ההגירה הכפויה וצבר ניסיון רב שסייע לו מאד בהמשך פעילותו: בין 1938 לנובמבר 1941 הוא הצליח לסלק מאוסטרייה כ-128,000 מיהודיה, כשהם משאירים מאחריהם את רוב רכושם ויוצאים חסרי כל. בנוסף לכך הוא הביא להגירתם של כ-100,000 יהודים נוספים משטחי "הרייך הישן" בתוך עשרה חודשים. בעדותו במשפט אייכמן תיאר פראנץ אליעזר מאייר, מראשי הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית בברלין, את דרך יישומה של מדיניות זו: "נורא מאוד, נורא מאוד. אני תיכף אמרתי: זה כמו בית-חרושת אוטומטי, נניח טחנת קמח קשורה עם איזו מאפייה. אתה מכניס מצד אחד יהודי, שיש לו עוד הון […] והוא עובר את כל הבניין מאשנב לאשנב, ממשרד למשרד, מצד שני הוא יוצא, אין לו שום כסף, אין לו שום זכויות אלא רק דרכון ובו כתוב: אתה צריך לצאת מהארץ בתוך שבועיים, אם לא – תצא למחנה הריכוז".
שיטת פעולה זו התבססה על שלושה שלבים: ערעור הבסיס הכלכלי של היהודים על-ידי החרמת רכושם לטובת אוצר הרייך, הפחדתם באמצעות אלימות וטרור ולבסוף – השתלטות על מוסדות יהודיים ואילוץ מנהיגיהם לשתף פעולה. כך תוארו הדברים בעדותו של בנו כהן, שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית בגרמניה עד לפרוץ המלחמה: "רק מילה אחת נחרטה בזכרוני. עוד פעם לא שמעתי את המלה. למדתי את המלה מה'ווקבולר' [אוצר המילים] של אייכמן. הוא אמר:… 'שייסזאק" [שק צואה]…. כבר מזמן לא הייתם במחנה!. מה עולה על דעתכם להתאונן עוד?' "
אייכמן לא הסתפק בגערות ובניבול פה ופנה לעיתים גם לאלימות גופנית. כך למשל הוא סטר כמה פעמים על פניו של יוזף לוונהרץ, שחזר מהפגישות איתו שבור ורצוץ. דמותו של אייכמן כאיש אלים ותוקפני כלפי יהודים עולה גם ממקורות לא יהודיים: "הטלפנית יוהנה קוונדט זכרה מקרה, שיהודי ניסה לדבר עם אייכמן בבניין המשרדים. בתגובה גער בו אייכמן: 'חזיר! עמוד עם הפנים לקיר כשאתה מדבר אתי!' ".
במגעיו עם המנהיגים היהודים באוסטריה ובגרמניה מצטייר אפוא אייכמן כאדם פעלתן ואלים המודע לכוחו ולסמכותו – דמות שונה לחלוטין מהנאשם בתא הזכוכית בירושלים. עם זאת, חשוב להדגיש, כי בתקופה זו עדיין לא היו לאייכמן תוכניות לרצח המוני, כפי שהעיד הטל: "אייכמן עדיין לא המציא מחשבות רצחניות כנגד היהודים, הוא היה שבוי ואובססיווי בנושא היהודי אך לא במובן הרצחני. הוא עדיין לא היה רוצח יהודים פוטנציאלי".
מבצעי הגירושים הראשונים
בין אוקטובר 1939 לשלהי 1941 נקשר שמו של אייכמן למספר מבצעי גירוש של יהודים מתחומי הרייך, שגרמו במישרין ובעקיפין למותם בייסורים של אלפי יהודים. במיבצעים אלה הוסיפה להתפתח יכולתו האירגונית והביצועית,
העובדה, שרבים מן המגורשים נספו בדרך או מייד בהגיעם ליעדם, לא הטרידה אותו כלל.
אחד הפרוייקטים הבולטים בהם עסק באוקטובר 1939 , חודש ימים לאחר כיבושה של פולין, היה "פרוייקט ניסקו" – תוכנית שבמסגרתה אמורה הייתה לקום "שמורה" יהודית באזור העיר לובלין שבתחומי הגנרלגוברנמנט בפולין. בין אוקטובר 1939 לאפריל 1940 גורשו לאזור ניסקו כ-20,000 יהודים מ"הרייך הישן" ("אלטרייך"), שלזיה העילית, וינה, בוהמיה ומורביה.
בעת הגירושים הללו פיתח אייכמן שיטות הונאה לצורך הרגעת המשולחים, בהן נעשה שימוש לאחר מכן במשלוחים למחנות ההשמדה. כך הוא הורה לספר ליהודים המגורשים כי באיזור לובלין הם יוכלו להתיישב בחופשיות ולעבוד בחקלאות. אייכמן ואנשיו הוכיחו לממונים עליהם שיש ביכולתם להונות אלפי אנשים ולהביא לעקירתם וגירושם בקלות יחסית, ללא כל צורך בהקצאת אמצעי פיקוח ושמירה מורחבים. בניסקו התעצבו גם דפוסים נוספים שאפיינו בהמשך את פעילויות הגירוש של אייכמן ואנשיו: מימון הגירוש הוטל על הקהילות היהודיות והיהודים נדרשו לבנות בעצמם את המגורים החדשים. אייכמן אישית קבע את התנאים הקשים ששררו בקרונות הגירוש, וההנחייה המשפילה ביותר, שבקרונות לא יהיו בתי-שימוש אלא רק חביות, הייתה שלו. תוכנית הגירושים לניסקו הופסקה, אמנם, באפריל 1940 בגלל חוסר האחידות בכיווני המדיניות האנטי-יהודית של רשויות הרייך השלישי וקולות סותרים ומנוגדים שנשמעו בה בכל הקשור להמשך ביצוע הגירושים, אבל …
אבל אייכמן ואנשיו הוכיחו יוזמה ומעורבות ובכך הכשירו את עצמם למשימות נוספות בעתיד.
בדצמבר 1939 הטיל היידריך על אייכמן את תפקיד "הרפרנט לפינוי והכשרת מרחבים בחבלי המזרח ['אוסטראום'], במסגרת מחלקה IV של 'המשרד הראשי לביטחון הרייך' ". אייכמן אמור היה להביא לגירושם של 600,000 יהודים ופולנים ממערב-פרוסיה ומחבל ה"ווארטגאו" לתחומי הגנרלגוברנמנט, כדי לפנות מקום להתיישבותם של מתיישבים גרמנים אתניים ("פולקסדויטשה"), בעיקר מהארצות הבלטיות. במסגרת משימה זו נסע אייכמן בינואר 1940 ללודז', כדי לפעול לעקירתם של כ- 40,000 מיהודי העיר והאיזור מבתיהם לשטחי הגנרלגוברנמן. לצורך הגירוש עסק אייכמן בתיאום עם מנהל רכבות הרייך ועם השלטונות האזרחיים בגנרלגוברנמן.
פעילותו של אייכמן בגירוש יהודים מהווארטגאו היוו ציון דרך נוסף בהתפתחות מיומנותו לשנע את היהודים ממקום למקום. הוא פעל במרץ רב, ולעיתים תוך יכולת אילתור מרשימה, לסילוק המכשולים הבירוקרטיים הרבים שעמדו בפני מימוש תוכניותיו. החל מאוקטובר 1939 התרוצץ אייכמן בין ברלין, וינה, אוסטראווה, קטוביץ וגליציה, כשהוא נושא ונותן עם הוורמהכט, עם פקידי משרד החוץ (שהיו חייבים להתחשב באזרחות החוץ של חלק מהמגורשים), עם מינהל הרכבות המקומי ועם סניפי ה-ס"ס המקומיים – כדי שיעלה בידו להביא לגירושם של רבבות יהודים. מי שנודע לימים בטעות כ"פושע שמאחורי שולחן הכתיבה" פעל כאדם נייד ואקטיווי בצורה בולטת, יעיל, יצירתי, והיה אחוז דיבוק להשגת היעד שקבע לעצמו – לגרש את "האויב היהודי".
באוגוסט 1940, כאשר הבשילה ההכרה בדבר כישלון היוזמות הקודמות לקידום הגירת מיליוני יהודים, היה אייכמן מעורב ברעיון גירוש היהודים לאי מדגסקר שבמזרח-אפריקה. המושבה הצרפתית מדגסקר, שנותרה תחת שלטון ממשלת וישי, נראתה אז לממשלת גרמניה כאתר מתאים לגירוש מיליוני יהודים מאירופה. התוכנית, שנדונה עקרונית בברלין עוד ב- 1938 (למעשה נהגה הרעיון לראשונה בשנת 1885), דיברה על ריכוזם של 4 מיליון מיהודי אירופה באי, תחת שלטון צבאי גרמני נוקשה. בתנאי האקלים הטרופי וללא אמצעי קיום מינימליים, יש לשער כי גורל המגורשים היה מסתיים במוות ודאי. אייכמן השקיע את עצמו גם בתוכנית זו בהתלהבות ובמרץ, אך בסופו של דבר היא נזנחה עם תחילת ההכנות למבצע "ברברוסה" בתחילת 1941.
ב-21 וב-22 באוקטובר 1940 ניהל אייכמן את הגירוש הראשון של יהודים משטח הרייך, גירוש שהיטלר הורה אישית לבצעו. כ-6,500 יהודים מבאדן, פפאלץ וחבל הסאאר שולחו למחנה גירס בדרום-מזרח צרפת. לצורך ביצוע מדוקדק של הגירוש הטריח עצמו אייכמן מספר פעמים לאתר הגירוש בצרפת כדי להגיע לתיאום כל ההיבטים האירגוניים עם הרשויות המקומיות – הזדמנות נוספת לשיפור מיומנויותיו. בפברואר ובמארס 1941 הוא התמסר גם גירוש 5000 יהודים מווינה לשטחי הגנרלגוברנמן.
הרוצח בפועל – ראשית מעורבותו של אייכמן ברצח המוני של יהודים
נקודת המפנה הבאה בקריירת הרצח של אייכמן הייתה ב- 1941. ב-13 בספטמבר טילפן פראנץ ראדמכר, איש משרד החוץ, לאייכמן ודיווח לו ש- 8,000 יהודים שנעצרו בסרביה, בחשד ל"פעילות חבלנית", עומדים להיות מגורשים לאי בשטח רומניה. אייכמן, התנגד לגירוש משום שהעריך שהוא אינו ניתן לביצוע מסיבות לוגיסטיות והציע במקום זאת לירות בהם. חששו מכישלון אפשרי במשימת הגירוש הוביל אותו, כך נראה, לבחור בחיסולה של ה"מכשלה" – רצח היהודים.
כמו ברוב יוזמותיו (עד לכיבושה הישיר של הונגריה), גם הצעתו הרצחנית הזו של אייכמן לא הייתה בגדר המצאה חדשה או בגדר חידוש בתולדות השואה. הוא נהג ליטול דוגמאות מתוך אמצעים ושיטות שכבר נוסו ויושמו על ידי אחרים, במקרה זה רצח המוני יהודים בירי, ולהציע דרכי פעולה דומות כאילו היה הוא ממציאן, יוזמן או מחדשן.
רעיון הרצח ההמוני בירי הבשיל, כידוע, בעת ההכנות לפלישה הנאצית לברית המועצות. אייכמן היה מודע מראש לתוכניות הרצח של "עוצבות המבצע" משום שהיה נוכח דרך קבע בישיבות ראשי העוצבות בחודשים שקדמו לפלישה. לאחר הפלישה הגיעו אל שולחנו הדוחו"ת על מבצעי הרצח ההמוני שלהם מיד אחרי התרחשותם.
ממחצית אוקטובר 1941 החל אייכמן באירגון הגירוש של יהודים משטחי הרייך, לרבות אוסטריה והפרוטקטורק של בוהמיה-מוראוויה אל ה"מזרח" – ליעדים כמו לודז', מינסק, קובנה וריגה. מרגע זה, בו נאסרה הגירת יהודים בתחומי שלטון הרייך, שינה אייכמן את כיוון פעילותו והשתלב במדיניות החדשה. 20 אלף יהודים גרמנים ואוסטרים מגורשים על ידו לגיטו לודז' בין ה-15 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1941 – מרביתם נספו בגטו כתוצאה מרעב ומגיפות. אייכמן נסע מאתר אחד למשנהו כדי לסלול למנגנון הגירושים דרך חלקה. בסתיו 1941 הוא ביקר בלודז', בלובלין, במינסק, ובלבוב. הוא צופה בהוצאות להורג המוניות של יהודים במינסק ובלבוב, ואף התוודע וגילה עניין רב ברצח שהתבצע במשאיות גז. במינסק ולבוב. אין כל ספק, אפוא, שגורל ה יהודים אותה גרש היה ברור לו. ואכן, היהודים הגרמנים והאוסטרים שאייכמן שלח לקובנה – נורו למוות בהגיעם בסוף נובמבר 1941 ליעדם; מגורשי המשלוח הראשון של יהודים מברלין שהוא שלח לריגה נרצחו מייד בירי ואלפי מגורשים נוספין מרחבי הרייך נספו בהדרגה כתוצאה מהקור, הרעב והמחלות. לגירושים היו גם השלכות ישירות על גורל היהודים המקומיים. כך ניתנה הוראה לרצוח 6624 יהודים מקומיים במינסק כדי למגורשים היהודים מגרמניה. אייכמן היה מודע לכך, אך דאגתו התמקדה בביצוע המושלם של המשימה.
שני המסמכים היחידים המוכרים לנו מתקופה זו שכוללים רעיונות על רצח של יהודים חסרי תועלת בגז, טוען ההיסטוריון האנס ספריאן, מתייחסים לאייכמן. כל הסימנים מצביעים על כך שבשיחותיו עם פקידי גסטאפו ופקידי מינהלת הגיטו בלודז', עם מטה הס"ס במינסק ועם רפרנטים של המיניסטריון לענייני המזרח, הוא הציע את הרעיון של רצח יהודים בלתי-נחוצים וחתר לקדמו.
אייכמן שוקד בקביעות להשתלב בשיטות ביצועה של המדיניות הרצחנית-אלימינטורית כלפי היהודים, וכדי לשמור על קו אחיד ולא לחרוג ממנו הוא מציע, כאילו מיוזמתו האישית-העצמית, פתרונות דומים משל עצמו, גם כדי להרשים את הממונים עליו.
באותה שנה הוא אף ביקר לראשונה במחנה ההשמדה אושוויץ.
על מעורבותו הדינמית של אייכמן בסדרי פעולות הרצח באושוויץ יש בידינו דיווח מפורט של מפקד המחנה, רודולף הס מתוך זיכרונותיו שנכתבו במעצר בעת שהמתין למשפטו בקראקוב. אמינותם של זיכרונות אלה נתונה אמנם בספק, אך עד היום היא לא נשללה לחלוטין. לפיכך, יש להתייחס לדבריו של הס בזהירות מרובה, אך אין להתעלם מהם. הס טוען כי את הפרטים הראשונים על תיפעולו של המחנה ועל גירושם ההמוני הצפוי של אלפי יהודים ב"טראנספורטים" מארצות הכיבוש אל המחנה הוא קיבל מאייכמן בקיץ 1941: "הוא הביאני בסוד תוכניות האקציות בארצות שונות. …אייכמן נקב גם במספרים משוערים של המשלוחים העתידים להגיע". אייכמן אף דיווח להס על הניסיון המצטבר של המתה במשאיות הגז, לו היה עד ראייה. הס מתאר גם את רעיון הקמת ה"זונדרקומאנדו" היהודי, שנאלץ להשתתף בפעולות השונות בתהליך הרצח בתאי הגז ובמישרפות, כיוזמה שהגה אייכמן ומוסר פרטים נוספים המעידים על בקיאותו של אייכמן בפרטי תהליך הרצח ההמוני באושוויץ. גם הסברה שאייכמן ביקר במחנות השמדה אחרים – כמו טרבלינקה ובלז'ץ – מקבלת חיזוק בהערתו של הס, לפיה אייכמן סיפר לו על בעיות טכניות שונות, המתרחשות תדיר במחנות אחרים.
אישור אותנטי לביקוריו של אייכמן באושוויץ מספקים הראיונות עם אנשי ה"זונדרקומאנדו" שערך כותב שורות אלה. כך למשל זוכר יעקב גבאי בבהירות את ביקורו של אייכמן במחנה: " אני עדיין נזכר בביקורו כאילו זה היה אתמול. הוא הגיע בשעה שש ורבע בבוקר. ראיתי אותו עם שני קצינים נוספים יורד למטה [לבונקר]. …פעמיים הוא עבר קרוב אלי, בדיוק מאחורי ונשאר זמן ממושך. פעמיים הוא הגיע לבירקנאו". גם אליעזר אייזנשמידט, מניצולי ה"זונדרקומאנדו" שעדיין חיים בקרבנו, העיד על ביקורו של אייכמן במיתחם תאי הגז והמישרפות.
ועידת ואנזה והמעבר לפתרון הסופי
"אייכמן ידע גם ידע [על החלטת "הפתרון הסופי]", כותב יעקב לזוביק. "הוא ואנשיו היו כנראה מהראשונים שעסקו בכך. הם שביצעו את בדיקת ההיתכנות. …השינוי בעיסוקי מחלקת IVB4 בקיץ 1941 היה גם השינוי במעמד המחלקה. להבדיל מנושא מדגסקר, ששם הייתה המחלקה אחד מהגורמים שבחשו בקלחת, או בשונה מהגירושים בפולין, ששם נקרא אייכמן לתאם לאחר שהתברר מה רב האי-סדר, הרי שכאן עמדו לראשונה הוא ואנשיו במרכז ההכנות למדיניות שטרם החלה. הדימוי של אייכמן לאחר המלחמה כאילו הוא הפעיל את מדיניות הרצח מעולם לא היה נכון, אולם בקיץ 1941 נוצרו התנאים האמיתיים לאשש את המיתוס."
אייכמן אכן היה מראשוני האישים ברייך השלישי אשר ידעו על תוכנית "הפתרון הסופי". הוא הוכנס בסוד העניינים זמן קצר לאחר קבלת ההחלטה ועל כן לא פלא, שעל פי בקשתו של היידריך ריכז אייכמן את ההכנות לוועידת וונזה ובהמשך אף ניסח את הפרטיכל. כידוע בוועידה תורגמה למונחים לוגיסטיים ההחלטה על רציחתם הפיסית של כל יהודי אירופה ותואמו פעולות משרדי הממשלה השונים לצורך כך. בעת משפטו הוא ניסה להקטין את משקלו בוועידה וציין שלא היה לו קשר לתכני הוועידה: "בוועידה דיברו האנשים החשובים ברייך. עלי היה לציית להם ובה הסתכם חלקי".
בעקבות וועידת ואנזה התמנה אייכמן לאחראי על שינוע יהודי אירופה למחנות ההשמדה. מכאן והלאה התרכזה פעילותו במאמצים לגיוס קרונות רכבת לגירושים, בהבטחת כוח שיטור ופיקוח ובקשר עם רשויות החוק והמשטרה במדינות שמהן אמורים היהודים להיות מגורשים. תפקיד זה, שהוגדר על ידי ההיסטוריונים דוד סזרני ומיכאל וילדט כ"מנכ"ל הפתרון הסופי", או ה"מנג'ר של רצח העם היהודי" הציב את אייכמן לראשונה במקום מרכזי בלב לבה של המדיניות החדשה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים – מדיניות הרצח הטוטאלי. אייכמן, שאמנם לא היה בין המחליטים על המדיניות האנטי יהודית הרצחנית החדשה, הפך בהדרגה ל"מלאך מוות ביורוקרטי".
אייכמן בהונגריה
שליחותו של אייכמן בהונגריה הביאה לשיא את הקריירה הרצחנית שלו. במרץ 1944, בעקבות כיבושה של הונגריה בידי גרמניה הנאצית, הגיע אייכמן לבודפשט עם צוותו, שמנה לא יותר מ- 150 איש, על מנת לארגן במהירות את שילוחם של 725 אלף יהודי המדינה לאושוויץ. לצורך הצלחת המשימה הוא עמד בקשרים הדוקים עם פקידי המימשל ההונגרים, אך גם עם נציגי יהדות הונגריה, שבאמונם היה חייב לזכות. הוא נפגש שוב ושוב עם מנהיגי היהדות ההונגרית, נאם בפניהם, איים – ולסירוגין גם הרגיע ופיזר הבטחות. בבודפשט אנו מוצאים את אייכמן, הרוצח המתעתע בקורבנותיו, בשיאו. הצעדים האנטי-יהודיים, כך הצהיר בפני חברי הוועד המרכזי של יהדות הונגריה ב- 31 במרץ, יישארו בתוקף לתקופת המלחמה בלבד ובסיומה יחזור הכול לקדמותו. הוא אף התחייב שלא יתיר מעשי התעללות ביהודים, ואם ייקרו מעשים כאלה, הוא ידאג להענשת האחראים.
בתוך פרק זמן קצר, בין מאי ליולי 1944, עלה בידי אייכמן וצוותו, שזכו לשיתוף פעולה הדוק מצד הרשויות ההונגריות, להביא לגירושם של יותר מ-450 אלף מיהודי ערי השדה והפרובינציות למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. ביולי 1944 לא נותרו כמעט יהודים בהונגריה מחוץ לבירה בודפשט. בנקודה זו, כאשר הפסיקו השלטונות ההונגריים את מבצע הגירוש כתוצאה מלחץ בינלאומי, המשיך אייכמן לפעול כמיטב יכולתו כדי להמשיכו. כך הוא הצליח להבריח לאושוויץ במחטף 1,500 יהודים שהיו עצורים במחנה קיסטארצ'ה KISTARCSA))- ובהמשך, ב- 24 ביולי, גרש לשם 1500 אסירים יהודים ממחנה סארוואר (SARVAR).
לאייכמן היו אפשרויות להאט את המשלוחים או להפסיקם, אך הוא בחר במודע להמשיכם. הוא אף עשה כל מאמץ כדי שהמשא ומתן עם קסטנר וברנד ייכשל – כדי שהיהודים לא יוכלו לחמוק מגזר דין המוות שיעד להם. מגמתו זו ניכרה היטב בדברים שאמר לקסטנר: "האינך מבין, פעם אחת, סוף סוף, אני מוכרח לפנות מן הפרובינציה את החלאה היהודית [Dreck]. כאן לא יעזור שום נימוק, שום בכי".
נחישותו האישית להביא לרציחתם של יהודי הונגריה ניכרה בכך שאפילו לאחר הוראתו של הימלר להפסיק את השילוחים ואת פעולתם של מיתקני המוות באושוויץ, המשיך לפעול אייכמן מאחורי גבו של מפקד הס"ס לגירושם ולרציחתם של אלפי יהודים הונגריה. ה"ביורוקאט הבנאלי" התגלה כרב-מרצחים דינמי , להוט ו"אובססיווי עד כדי שמחה". לטענת ההיסטוריון דוד סזרני הונע אייכמן בשלב זה, בנוסף לשנאתו ליהודים, גם ממאבק כח נאוש לשימור מעמדו וסמכויותיו. כך, כאשר הצטמצמו האפשרויות לגירוש וננעלו דרכי הפעולה הפך אייכמן לנזעם ומתוסכל – מה שהביא אותו בין השאר לאיום ברציחתו של ראול ולנברג כאשר נודע לו שהוא פועל לספק דרכוני חסות לאלפים מיהודי בודפשט.
כאשר הופצץ נתיב מסילת הברזל בין בודפשט לווינה, החליט אייכמן להצעיד אלפים מיהודי בודפשט ברגל בכיוון לאוסטריה מתחילת נובמבר 1944. בפרק האחרון של פעילותו כנגד היהודים, כאשר החזית הלכה והתקרבה וגרמניה עמדה על סף תבוסה, שינתה אפוא מלחמתם של אייכמן ואנשיו נגד היהודים, כפי שכותב יעקב לזוביק:
"השלב האחרון של רצח היהודים איבד את אופיו הביורוקרטי המסודר, ודמה יותר להשתוללות צמאת דם של שונאים. …הנחרצות והלהיטות של הרוצחים מוכיחה, שאכן סופם מלמד על ראשיתם. כשלא יכלו יותר לקיים מערכת ביורוקרטית מסודרת להשמדת היהודים, הם עברו לרצח צמא דם ואכזרי".
אלפי יהודים, בעיקר קשישים, הוצעדו למותם בקור אימים לעבר גבול הונגריה ואוסטריה ורבים אחרים נורו והושלכו אל מימי הדנובה.
אפילוג: חוות דעת הפסיכולוגים
שורה של מבדקים פסיכולוגיים, שנערכו לאייכמן בכלאו ברמלה, הצביעו על הקווים הדומיננטיים באופיו, אותם ניסה להסתיר משופטיו בבית העם. לקראת סיום סקירתנו נעיין בכמה משפטים מחוות דעת פסיכולוגיות אלה.
"זהו אדם שבעבר היה לוחמני מאוד, אבל עכשיו אין לו עוד עוצמה וכוח לנהל מלחמה… אדם אגרסיבי מאוד".
"מקובע בו משהו היצ'קוקי, וזאת במובן של נטייתו להסתיר הרבה, כאילו הוא משחק במחזה בלשים, במחזה מתח. בעוינות שלו חבויים סדיזם ואלימות. הוא איש מעורר אימה".
"תוקפן, מסוגל למעשי זוועה והתעללות מובהקים".
"הוא טיפוס פסיווי-אגרסיבי… תוסס מרוב גודש כעסים".
"אישיות סאדו-מזוכיסטית חזקה… הוא תוקפן, המסוגל לאכזריות הגדולה ביותר".
"עצבני, רצחני, דוגמטי וחסר יכולת לוותר על הסמכותיות שלו… תכונות נוספות: קר, רשמי, חשדן, חסר ספונטאניות, אגוצנטרי ונעדר יכולת רגשית ואמפטית, מתבודד, חסר יכולת להתיידד עם מישהו".
פתחנו את דברינו בסיפור וכך אף נסיים. בשנת 1942 פנה גרמני, לא יהודי, בשם יוכן קלפפר לשר הפנים הנאצי וילהלם פריק, אותו הכיר אישית, וביקש ממנו שאשתו ובתו לא יגורשו למחנות. פריק לא התמהמה והפנה את קלפפר לאייכמן. בנובמבר 1942 נקבעה פגישה בין אייכמן לקלפפר במשרדו של אייכמן בברלין. אייכמן שמע את הבקשה, שלוותה בהמלצה חמה משר הפנים, והודיע לקלפפר כי התשובה חד-משמעית שלילית. הוא נימק את החלטתו במילים "אינני עושה חריגים". ב-10 בדצמבר 1942 התאבדו יוכן קלפפר אשתו ובתו זמן קצר לפני שהאם והבת היה אמורות להיות מגורשות למחנות ההשמדה.
אייכמן ידע היטב מה משמעות מעשיו. הוא היה מודע לתפקידו ולכוחו והתמכר אליהם. בשום שלב לא קם ואמר: איני רוצה לעסוק במה שהטילו עלי. להיפך – הוא החליט שוב ושוב להמשיך ולהשתתף בביצוע הפשעים, אף שיכול היה לסרב לעשות כן. הוא, כשאר אנשי הס"ס, ידע להבדיל בין טוב לרע – אך בחר לדבוק ברע. וכך ניסח זאת לזוביק:
"רק מי שהסתמך על גירסאות מופרכות כגירסתו של אייכמן בירושלים יכול להעלות על דעתו שהם [אנשי הס"ס] לא הבינו שיש פסול במעשיהם. למעשה, גם מי שנשען על החקירות בלבד יכול היה לדעת שמצפונם לא היה שקט לחלוטין: היכולת המופלאה לזכור בפרטי פרטים כל תקופה מחייהם למעט את העיסוק שבגינו הם נחקרו, שממנו לא זכרו אפילו את מה שאפשר היה להוכיח – תופעה פסיכולוגית מעניינת זו מכריזה כאלף עדים שגם הם, ככל האדם, ראו היטב את הדגל השחור המתנוסס מעל מעשיהם. החלטתם להתעלם ממנה הייתה החלטה מודעת לכל דבר".
פרופ' גדעון גרייף היסטוריון המוכר ברחבי העולם כמומחה מובהק בעל שיעור קומה בנושא תולדותיו ומשמעותו ההיסטורית של מחנה אושוויץ-בירקנאו, גדול מחנות ההשמדה הנאציים. מחקרו החלוצי בנושא ה"זונדרקומאנדו", אסירים יהודים שאולצו לעבוד במיתקני הרצח, מחקר שפורסם בספרו רב-המכר "בכינו בלי דמעות"
פרסם תגובה