פרקנו עוסק בין השאר באפשרות קיומו של נביא שקר. מסתבר שנביאי שקר היו מאז וגם עתה. אנשים אשר מדברים בשם אלוהים בביטחון ובסמכותיות. ולפי הנאמר בפרקנו הם גם עשויים להצליח לעשות אות ומופת להצדקת דבריהם. הם כריזמטיים, דבריהם מרשימים, משובצים בדברי תורה, מבטיחים גאולה קרובה – אישית וגם עולמית, ואיך אפשר לעמוד כנגדם?

ההיסטוריה הנבואית מספרת לנו שכאשר ניצב ירמיהו כנגד נביאי השקר שבדורו, הם דיברו באותו סגנון, השתמשו ברטוריקה דומה והשומעים אכן ניצבו חסרי אונים. למי להאמין? לירמיהו לא נותר אלא לפרוש כפיו לצדדים מול ההמון הזועם ולחזור שוב ושוב על המילים: “הִנְנִי בְיֶדְכֶם. עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ… כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי ה’ עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה!” (ירמיהו כו, יד-טו).

אז איך יודעים השומעים שהנביא מדבר את דבר האל ולא בודה מליבו? גם הקריטריון של התגשמות הנבואה בעייתי. כידוע נביאי האמת התנו את התממשות האסון עליו נבאו בהתנהגות העם. אך משחזרו בני ישראל מדרכם הרעה, בוטל האיום. ולא עוד, אלא שברגע האמת בו שומע העם את דברי הנביא, אין הקריטריון של התממשות או אי-ההתממשות עתידית רלוונטי.

מהו אם כך הקריטריון שנותנת לנו התורה להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר?

לא היכולת לעשות ניסים ומופתים, לא התממשות הנבואה, ולא סגנון נבואתו של הנביא. הקריטריון היחיד הוא תוכן דברי הנביא. אם הוא קורא “נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם” – נביא שקר הוא.

אנו נדרשים בכל דור להקשיב לנביאינו, למנהיגינו הרוחניים, דרשני העבר וההווה ובתשומת דעת ולב לשאול האם הם מורים כהלכה? האם ההלכה שהם מטיפים לה מדיחה אותנו “מן הדרך אשר צוה ה'”? או שדבריהם מתאימים לדרישות התורה.

לעתים ההבחנה בין נביא שקר לנביא אמת דקה וקשה לגילוי, אך עלינו להפעיל את שיקול דעתנו, יושר הבנתנו ולהחליט. הקהל המקשיב הוא-הוא הקובע מי עומד לפניו, והאם יש לשמוע בקולו או לבערו מקרבנוּ.