אנחנו מגיעים לזאגרב בשעת ערב מוקדמת, עם אור אחרון של עוד יום קיץ בחודש אוגוסט 1992.

אנחנו מגיעים בנהיגה מלובליאנה בירת סלובניה לאחר שכיסינו שם עבור רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News את ההתנגשויות בין הצבא הלאומי של יוגוסלביה והכוחות הסלובניים שמרדו בשלטון המרכזי.

עשרה ימים של מלחמה-לייט שבסיומה המדינה הצעירה סלובניה מכריזה על עצמאות… אש המהפכה עוברת דרומה ומציתה את הפרק הבא של ״מלחמות הבלקן״, בקרואטיה. אנחנו יוצאים לדרך לזאגרב הבירה.

עוד פרק במלחמות הבלקן הידועות לשימצה, שוב מלחמה על רקע לאומני, פעם נוספת קבוצות אתניות שחיו אלה לצד אלה תחת מגפי השלטון הקומוניסטי במשך עשרות שנים מורדות ומתפרקות. ה-״אחדות״ שמעולם כנראה לא היתה בין הסרבים לקרואטים התפוצצה לכולם בפנים בשנאה יוקדת, ואיש בצוואר אחיו יאחז.

תושבים קרואטים מנהלים מסע צייד נגד שכניהם המיעוט הסרבי, כשזה האחרון קורא לעזרתו את הצבא היוגוסלבי הלאומי שפולש פעם נוספת לטריטוריה לא לו, ופותח במערכה כשהוא תוקף בשריון וארטילריה את כוחות המשטרה המקומית. בתגובה לתוקפנות הסרבית קרואטיה מכריזה על עצמאות, קוראת לגיוס חירום והקרבות מתלקחים בעוז. כאן לא יקחו שבויים.

המרחק לזאגרב הבירה מלובליאנה הוא רק כמאתיים ק״מ, אלא שהכביש הראשי אינו אופציה, זה כבר חסום בקטעים רבים לאורכו על ידי הכוחות הלוחמים; הצבא היוגוסלבי, המשטרה קרואטית ומליציות מקומיות סרביות, מה שמכריח אותנו להתנהל לאיטנו ברכב השכור שלנו בכבישים צדדים.

זאגרב, עיר במלחמה.

אור אחרון של לפני שקיעה. The golden hour קוראים לשעה הזאת, כשהשמש כבר שקעה והשאירה רק שוליים מוזהבים שכאילו מנסים לעצור את החושך המתגנב ועוד רגע יכסה את השמיים.

אנחנו מגיעים אל מרכזה של העיר, מחפשים את המלון שהוזמן עבורנו על ידי המשרד בלונדון. במלון אני מקווה יחכה לנו כבר זורן הפיקסר. צעיר מקומי שארגנו לנו מבעוד יום. זורן קרואטי צעיר הדובר אנגלית, סטודנט שהפסיק את הלימודים בגלל המלחמה ומנסה להרוויח את לחמו בעבודה עם העיתונאים הזרים שמתחילים להגיע לעיר ומשלמים היטב במטבע זר. זורן יהיה המתורגמן, המלווה והנהג שלנו במהלך הימים הקרובים בעיר.

אנחנו רוצים להעביר כבר הערב בשידור לוויין לניו יורק את החומרים המצולמים שאספנו בדרך, בשביל זה עשינו את כל הדרך עד לכאן, להביא את סיפור המלחמה הזאת שבסופו של דבר רחוקה מהמערכת בניו יורק מרחק שנות אור ולכן פחות מעניינת אותם שם מעבר לים, בשלב הזה.

ליד הכיכר המרכזית אנחנו מאתרים את המלון. זורן ממתין בכניסה ושלושתנו נכנסים ללובי שאורותיו מעומעמים. האורחים היחידים שם ליד הבר הם עיתונאים כמונו שהגיעו לעיר בחיפוש אחר התמונות הקולות והסיפורים הקטנים מהם מורכב סיפור עיתונאי טוב.

כולם יושבים שותים בירה או קפה ערבי בספלים קטנים, ריח חריף של קפה שרוף ועשן סיגריות דחוס.

יש בעיר הַאֲפָלָה מחשש מתקיפות הצבא והלאומנים הסרבים. אנחנו רוצים לעבור על הצילומים שצילמנו בדרך, צריך לקבל החלטה אם משדרים הלילה לניו יורק או לא.

הצילומים הם צילומי נוף פסטורליים, שדות ירוקים עד האופק, ואז הרים גבוהים שבחורף בוודאי יכוסו בשלג ויהפכו שוב למגרשי משחקים לילדים, אם המלחמה תסתיים עד אז…

יש גם “Piece to Camera” שצילמנו את הכתב בכניסה למלון ליד קיר המגן מנסה בארבעים וחמש שניות מדודות לספר על הדרך שעשינו מלובליאנה עד לזאגרב כשהוא מתעכב על הקונטרסט בין הנוף הפסטורלי הכפרי והדי הארטילריה שנשמעו במרחק. לא ראינו את הירי ולא את הפגיעות הוא יספר, שמענו רק את ההדים הרחוקים. מלחמה סטרילית.

מדברים בטלפון הקווי דרך המרכזייה במלון עם מערכת חדשות החוץ של הרשת בלונדון ועם עורכת המהדורה בניו-יורק. האחרונה מבקשת שנשמור על עצמנו אבל באותה נשימה היא כמובן תשמח שנגיע לבניין תחנת הטלוויזיה המקומית עוד הלילה ונשדר משם את החומרים שצילמנו – הם כבר יערכו מזה כתבה של 1:45.

השעה בזאגרב כבר שמונה וקצת. עיר במלחמה, עיר מדממת, חשוכה, עיר עצבנית וקופצנית. בניו יורק יוצאים כעת לארוחת צהריים.

עושים הערכת מצב, מתייעצים עם זורן, ומחליטים שאני יכול לצאת לתחנת הטלוויזיה המקומית להעביר משם בשידור לוויין את התמונות, הקולות והפרשנות. וכך אני, הקלטת עם צילומי הדרך לזאגרב וה – Piece to Camera של הכתב בתרמיל הקטן שלי כשזורן ליד ההגה ואני מאחוריו יוצאים לדרך. אני שוקע במושב האחורי, מנסה ולא מצליח להיות נמוך מקו החלון רק למקרה ש….

הרכב שלנו הוא מסוג אודי, רכב משוריין חבוט  עם סימני ירי בדלתות. כזה ששימש כבר צוותי תקשורת אחרים במלחמות קודמות.

מפאת הוראות ההאפלה המוקפדת בעיר זורן מדליק רק פנס קדמי אחד. אחרי  כעשר  דקות נסיעה בסמטאות צדדיות שלא למשוך תשומת לב צלפים הוא עוצר.  הגענו  אני  מבין ויוצא אל החושך. הפנס היחיד של האודי מאיר את שער הברזל הגבוה של מתחם תחנת הטלוויזיה הממלכתית JRT והשער נעול….

תחנות טלוויזיה  הן  אתרים  אסטרטגיים  בעיקר  בדיקטטורות  שם אין  אלטרנטיבה  לשידור  הממשלתי. חששתי שיהיה קשה להיכנס.

מנסה לפתוח  את  השער בדחיפה. מחפש  אינטרקום,  חבל עם פעמון, משהו בכדי למשוך תשומת לב. כלום, שקט. ובינתיים השעון לא עוצר, זמן השידור בלוויין לניו-יורק שהוזמן מתקרב. מעולם לא פספסתי דד-ליין!

הבניין הגדול שמאחורי השער,  צלחות לוויין על הגג. אין ספק שאני במקום הנכון. בעיטה והשער נכנע. אנחת  רווחה ואני  ממהר  פנימה אל עבר מקור האור היחיד,  נורת  חשמל  צהובה המאירה באור חלש את הכניסה.

גם כאן ליד הדלת אין איש. דלת עץ כבדה שהחליפה את דלת הזכוכית מחשש לרסיסים. בוחר  לטפס בגרם המדרגות  מימין. מדרגות  אבן  רחבות , מעקה מברזל, מבנה קומוניסטי טיפוסי משנות החמישים המוקדמות, חסר חן או ייחודיות. ראיתי  בניין כזה  בלובליאנה,  ודומה לו גם בפראג ובטימישווארה. ואני  כבר בקומה השניה של הבניין. אין  סימן  חיים. אני  מטפס  לקומה  השלישית ונעצר בראש גרם המדרגות ליד שולחן  עץ  פשוט,  כסא  ושומר שלא  מדבר  אנגלית. נורה צהובה מפיצה אור חלש מתנדנדת בקצהו של כבל חשמל חשוף. ככה זה אצל הקומוניסטים הסוציאליסטים.

אלוהים  מה  עושים.  את הטלפונים הסלולריים עוד לא המציאו. אני בטוח  שבניו יורק מחכים לשידור הלוויין  שהוזמן ומאבדים סבלנות. אם נאחר - נאבד את  ״החלון״ שהוזמן לשידור עבורנו, וכל  מה  שצילמנו  לאורך היום בדרך מלובליאנה לזאגרב פשוט ילך לפח, ליטראלי. אני מראה לשומר את הקלטת - הוא עושה ״לא״ עם הראש. מראה לו את השעון באצבע עצבנית; גם זה לא מרשים אותו. הקלף האחרון שאני מנסה זאת תעודת העיתונאי. כלום! לב אבן קרואטי... אני  מחליט  לעשות מעשה ומגייס לעזרתי מעט מקורטוב ״החוצפה  הישראלית״  שתמיד מחזיק  בתרמיל: אני עוקף  את השומר וממהר אל עבר מה שנראה כסדק בדלת בהמשך הפרוזדור. השומר חוזר להניח את ראשו על השולחן. חוזר לחלום על ימים טובים יותר או סתם לנמנם.... והסדק אכן של דלת חדר הבקרה המרכזי של הבניין, אני הודף את הדלת, עשר דקות לשידור. יש אלוהים  והוא יושב על כסא מנהלים שחוק, טכנאי מקומי מנומנם המאזין לרדיו. במוניטור  על הקיר מולו הטלוויזיה כבר לא משדרת. הולכים לישון מוקדם במלחמות. יש רק תמונה קפואה של  color bars על המסך. אני  נותן  לו  את  הקלטת  והוא לא מבין, מביט בי במבט של מה אתה רוצה מחיי אני מתכונן ללכת הביתה עוד רבע שעה... אני   חוזר  על  המסר אני אן.בי.סי ניוז, Press,  אמריקאן ג׳ורנליסט, EBU , וניסיון אחרון כמו לוחש את הקוד לדלת המערה החשמלית - Eurovision. את הקוד הזה הוא מכיר, מחייך, ומיד רוכן אל השולחן הגדול להרים את השפופרת של טלפון  שחור גדול. אני רושם note to self להביא לו מחר לשידור הערב בקבוק קוניאק כדי להבטיח את המשך יחסי הידידות המתחממים כאן בקונטרול. הטכנאי הקרואטי ליד הקונסולה הגדולה מסובב את ידית ההפעלה של ה-נ.ל.נ ובקלות מפתיעה הוא מתחבר מיד למרכז הבקרה בג׳נבה. אפשר לנשום לרווחה -  כמעט. עוד דקה או דקותיים והשידור יתחיל. הוא מכניס את הקלטת למכונה המשדרת.  לוחץ  PLAY ונותן לי את האפרכסת. ניו-יורק על הקו !  יש אלוהים, שוב לא הפסדתי דד-ליין! ואז במשך עשר  דקות  אני רואה את התמונות ושומע את  הקולות  כשהם עולים באנטנה בזאגרב ויורדים במערכת הראשית בניו-יורק. עוד דקה או שתיים ואפשר  יהיה להכריז על good night , לסגור את   השידור ולחזור לחדר במלון לשנת לילה קצרה. החומרים אכן הגיעו ליעדם כשלוש שעות למהדורת החדשות המרכזית של היום שתשודר בחוף המזרחי של ארצות הברית בשעה שש שעת ערב בניו-יורק וסיפור המלחמה שהתחדשה בבלקן יפתח את הבלוק השני של המהדורה, דקה ארבעים וחמש. אבל  אז עוד רגע לפני שאני מודה בהינד ראש ולחיצת יד לטכנאי שמת גם הוא כבר ללכת הביתה, העורכת הראשית בניו-יורק  רק מבקשת להודות לי ולצוות על העבודה ומוסיפה בחיוך גדול שנשמע היטב במערכת הקשר של הרשת מניו יורק דרך לונדון וג׳נבה ועד לזאגרב... ידעתי,  היא אומרת, שחנני לא יאכזב ולא יקבל לא כתשובה, חנני  שלנו סוכן המוסד ..... ולי רק נשאר להודות לאלוהי הטלוויזיה באותו רגע, על כך שאף אחד בתחנה בזאגרב באותו הלילה לא הבין אנגלית.....