אחרי שסיימנו להתפעל מהביצועים המדויקים ועברנו לסדר היום על הרג שחלקו מיותר ועל העובדה שמדינה שלמה המתינה, בסבלנות של קורבן המחכה לעריפת ראשו, למטחים שיפלו עליה מתחילות להישאל השאלות הרבות והראשונה והקשה שבהן היא – מה הייתה התועלת?
הרי את אלה שנהרגו כתוצאה מהפגיעות המדויקות יחליפו עד מהרה אנשים חדשים שכן בבתי העלמין קבורים רבים שאין להם תחליף… הסבב הזה יסתיים ומדינה שלמה תמתין דרוכה לסבב הבא שבוא יבוא.
צריך לומר ובאופן ברור – מדיניותה של ממשלת ישראל ולא רק זו האחרונה, אלא כולן, היא להשיג בתום כל “מבצע” מעין זה פסק זמן ארוך ככל האפשר. מכאן ניתן להבין את הריצה המטורפת של מנהיגי האופוזיציה לשבח את הממשלה והתייצב אחרי כוחות הביטחון שהרי גם הם נהגו כך כשהיו בשלטון.
אין ממשלה שניסתה להשיג “הכרעה” בסכסוך הזה משום שלא ניתן להשיג הכרעה בעזה ואין ממשלה (ויש לומר גם הצבא) שאינם חוששים מהיקף האבדות בחזית ובעורף אם וכאשר יעשה ניסיון להשיג הכרעה, למשל באמצעות תמרון קרקעי.
הסכסוך מול ארגוני טרור בכלל הארגונים היושבים בעזה ומול תושביה בפרט אינו ניתן לפתרון בדרך צבאית. לא ניתן להשיג תמונת ניצחון בעזה. התמונות היחידות הן של הרג והרס. כל הרג והרס כזה רק מגדילים את מאזן השנאה ומרחיקים את ההסדרה הבלתי נמנעת. בעיקר כאשר מדברים על הריגת נשים וילדים בלתי מעורבים כעל “נזק אגבי”.
ועוד יש לומר ולהדגיש – הרי אנחנו מדברים עם החמאס, כנראה במישרין, שכן אין הסבר אחר להימנעותו מתגובה וגם עם הג’יהאד המוסלמי באמצעות מתווכים.
אז מדוע לא מדברים בין הסבבים? מדוע לא מנסים למנוע את הסבב הבא?
התשובה לכך ברורה – לישראל אין תפיסת ביטחון לאומי כמו למרבית המדינות המסודרות (גדי איזנקוט 2020). מדינת ישראל למרות שהיא בת 75, לא יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.
בפני הקבינט, ככל שהוא מתכנס לדיון בסוגית עזה עומדת בדרך כלל רק חלופה אחת  – חלופה צבאית. לא הוצגה חלופה מדינית כלשהי.
ד”ר עוזי ארד ניסה, לפני פרשת המרמרה  ולא הצליח.
מבקר המדינה כתב בדו”ח על מבצע “צוק איתן” (פברואר 2017) כי בפני מקבלי ההחלטות לא הוצגה חלופה מדינית אלא רק חלופה צבאית. אז במה עוסק הקבינט? באישור בנק המטרות? זה תפקידו של קבינט? או שתפקידו לחשוב, לשמוע דעות אחרות ולנסות דרך פעולה אחרת?
אנחנו מתגאים בהיותנו ” Start-Up Nation” – האם לאומה שיצרה דברים כל כך מתקדמים והוציאה מתוכה זוכי פרס נובל אין את היכולת לנסות ולחשוב על דרך אחרת שתפסיק את מעגל הסבבים?
השנה נציין 50 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. במשך שש שנים (1973-1967)  נעשו ניסיונות להגיע לכלל הסדר מדיני. הניסיונות לא צלחו. להנהגת המדינה הישראלית חלק בלתי מבוטל בכישלונות אלו (גם אם לצד השני יש אחריות). לבסוף באה המלחמה שבעקבותיה הושג הסכם השלום עם מצרים, המהווה, עד היום נכס אסטרטגי לישראל.
עד שהמדינה, על כל חכמיה, לא תתחיל לעסוק, ברצינות, בחיפוש אחר פתרונות אחרים אנחנו נדונו לעוד סבבים מיותרים שאין בהם תוחלת או תועלת.
וכך גם הנכד שלי, בן השנתיים וחצי, זכה לביקור ראשון בממ”ד. זה מה שאנחנו מוכנים לספק להם עם הולדתם? לא די לנו במה שאנחנו עברנו?

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

לאתר של מוטי גלוסקה לחצו כאן