31-01-2023 | הרב יובל שרלו

ההשחתה הגדולה ביותר של העולם נעשית עקב צריכת יתר של משאביו. חיים צנועים יותר מהווים תנאי כרחי לשימורו של העולם.

בחודשים האחרונים אנו עדים בארץ למחאה חברתית רחבת-היקף, היוצרת את הרושם כי אנו עומדים בפני עידן חדש במדינת ישראל. המחאה החברתית הזו לא תשרוד אם היא לא תהפוך לתנועת תיקון. מחאה היא פעולת נגד, וככזו היא אינה מסוגלת להיות אחראית לחברה.

התיקון, לעומתה, הוא פעולה חיובית הבאה לבנות עולם ולתקנו. אולם, גם הרעיון היסודי של “תיקון עולם” הוא רעיון שיש להציב לו גבולות רבים: הוא עצמו עלול להפוך לרודן החדש, המבקש להכניע את כל המציאות תחתיו; הוא עלול להתעלם ממחירו שלו, ובסופו של דבר, בעודו מכוון לתיקון – להביא בכנפיו דווקא קלקול; הוא עלול ללבות אש ומחלוקת ומאבק הרסני. במאה ה-20 עמדו בראש תנועות תיקון אנשים שהביאו למותם של כמאה מיליון בני-אדם: מאו טסה טונג, סטלין ואחרים; אלו מהווים תמרור אזהרה לכל המהפכנים המבקשים להביא שינוי דרסטי.

הבה נדגים זאת בדוגמה קטנה: אחת הביקורות המשמעותיות כנגד תנועת המחאה החדשה בארץ טוענת כי זוהי תנועה של מפונקים וכי הפתרון ליוקר-המחיה נמצא בראש ובראשונה באימוץ אורח-חיים צנוע ועניו: לא ניתן להתייחס ברצינות למחאת העגלות כאשר מחירן של העגלות המשתתפות במצעד קרוב לזה של אופנוע; לא ניתן להתייחס ברצינות להפגנה של מאות אלפי אנשים כאשר מספר כפול מזה צובא על אולם הטיסות היוצאות לחוץ-לארץ; לא ניתן להתייחס ברצינות למחאה על מחירי המזון בשעה שאותם מוחים עורכים לילדיהם בני השנתיים מסיבות יום-הולדת נוצצות ויקרות להחריד, וכן הלאה.

כל הטיעונים הללו הם טיעונים בעלי משקל של ממש ומתאימים ליסודות הבסיסיים של האחריות לקיימות העולם: ריבונו של עולם הפקיד אותנו על עולמו כמי שנבראו בצלם אלוקים, וההשחתה הגדולה ביותר של העולם נעשית עקב צריכת-יתר של משאביו. אין כל ספק כי חיים צנועים יותר וענווים יותר – מעבר לכך שהם מתאימים עד מאוד לתורת המידות של עולם התורה – מהווים גם את התנאי ההכרחי לביצור קיימותו של העולם ולשימורו. העובדה שאיננו נותנים את דעתנו על הדורות הבאים ואיננו נוהגים לפי הדוגמה שניתנה לנו בסיפור על חוני המעגל ונוטע החרובים – היא לקות עמוקה ברוחניות, וכאמור, היא גם אחת מהסימנים המהותיים המלמדים על חוסר רצינותה של תנועת המחאה החברתית.

בחודשים האחרונים אנו עדים בארץ למחאה חברתית רחבת-היקף, היוצרת את הרושם כי אנו עומדים בפני עידן חדש במדינת ישראל. המחאה החברתית הזו לא תשרוד אם היא לא תהפוך לתנועת תיקון. מחאה היא פעולת נגד, וככזו היא אינה מסוגלת להיות אחראית לחברה.

התיקון, לעומתה, הוא פעולה חיובית הבאה לבנות עולם ולתקנו. אולם, גם הרעיון היסודי של “תיקון עולם” הוא רעיון שיש להציב לו גבולות רבים: הוא עצמו עלול להפוך לרודן החדש, המבקש להכניע את כל המציאות תחתיו; הוא עלול להתעלם ממחירו שלו, ובסופו של דבר, בעודו מכוון לתיקון – להביא בכנפיו דווקא קלקול; הוא עלול ללבות אש ומחלוקת ומאבק הרסני. במאה ה-20 עמדו בראש תנועות תיקון אנשים שהביאו למותם של כמאה מיליון בני-אדם: מאו טסה טונג, סטלין ואחרים; אלו מהווים תמרור אזהרה לכל המהפכנים המבקשים להביא שינוי דרסטי.

הבה נדגים זאת בדוגמה קטנה: אחת הביקורות המשמעותיות כנגד תנועת המחאה החדשה בארץ טוענת כי זוהי תנועה של מפונקים וכי הפתרון ליוקר-המחיה נמצא בראש ובראשונה באימוץ אורח-חיים צנוע ועניו: לא ניתן להתייחס ברצינות למחאת העגלות כאשר מחירן של העגלות המשתתפות במצעד קרוב לזה של אופנוע; לא ניתן להתייחס ברצינות להפגנה של מאות אלפי אנשים כאשר מספר כפול מזה צובא על אולם הטיסות היוצאות לחוץ-לארץ; לא ניתן להתייחס ברצינות למחאה על מחירי המזון בשעה שאותם מוחים עורכים לילדיהם בני השנתיים מסיבות יום-הולדת נוצצות ויקרות להחריד, וכן הלאה.

כל הטיעונים הללו הם טיעונים בעלי משקל של ממש ומתאימים ליסודות הבסיסיים של האחריות לקיימות העולם: ריבונו של עולם הפקיד אותנו על עולמו כמי שנבראו בצלם אלוקים, וההשחתה הגדולה ביותר של העולם נעשית עקב צריכת-יתר של משאביו. אין כל ספק כי חיים צנועים יותר וענווים יותר – מעבר לכך שהם מתאימים עד מאוד לתורת המידות של עולם התורה – מהווים גם את התנאי ההכרחי לביצור קיימותו של העולם ולשימורו. העובדה שאיננו נותנים את דעתנו על הדורות הבאים ואיננו נוהגים לפי הדוגמה שניתנה לנו בסיפור על חוני המעגל ונוטע החרובים – היא לקות עמוקה ברוחניות, וכאמור, היא גם אחת מהסימנים המהותיים המלמדים על חוסר רצינותה של תנועת המחאה החברתית.

צריך להיזהר עד מאוד מכך שהמאבק על הרעיון החברתי ועל המשמעות הקיומית של תנועת התיקון לא יפגע בשורשים היסודיים ביותר של הקיימות – יכולתו של האדם להתפרנס ולהביא לביתו משכורת סבירה. הצגה פשוטה זו של הסוגיה מלמדת את האמור לעיל – גם בתנועות ‘תיקון עולם’ וגם בשאיפה לבניין עולם טוב יותר, עלול להיזרע זרע הפורענות.

כאן באה החשיבה ההלכתית לעזרתנו. החשיבה ההלכתית הינה חשיבה מורכבת, המכניסה את הכול לתוך מערכת השיקולים.פוסק ההלכה אינו רשאי להתייחס לצד אחד של המטבע מבלי לשקול את ההיבטים של הצד האחר. כל ספרות השאלות והתשובות בנויה על כך; כל מפגש עם עולם ההלכה חושף עובדה זו: ההלכה אוסרת בחומרה לנסוע במכונית בשבת, אולם בשעה שעיקרון זה נפגש עם עיקרון ‘פיקוח הנפש’ – האיסור מתבטל; ההלכה מחייבת להתרחק מדבר שקר, אולם בשעה שהתרחקות זו פוגשת בעלבונה של כלה – ההלכה שוקלת האם יש לרקוד גם בפני כלה מכוערת ולקרוא לה: “כלה נאה וחסודה”.

זו מהותה של פסיקת ההלכה, אשר מרגילה את האדם לחשוב מחשבות מורכבות ולהבין כי כל הכרעה לכיוון אחד משמעה הוא הכרעה נגד הכיוון השני. בשל כך ההלכה גם מחפשת דרכי-ביניים ומציאת דרכים המאפשרות להתמודד עם איסורים הלכתיים, אף עם הן עשויות להיראות לעתים כהערמה: גרמא, שינוי, עשייה על-ידי גוי וכדו’.

אימוץ דרך החשיבה ההלכתית עשוי לסייע לנו להתמודד עם שאלות ‘תיקון העולם’ החברתי והקיימותי כאחד, ולכוון אותנו להתקדם אט-אט ‘בתיקון העולם’ החברתי והאקולוגי: להיזהר ממהפכות גורפות מדי, תוך שאיננו מניחים לעצמנו להשתקע במחאה בלבד, אלא מקימים תנועת תיקון גדולה.