כך היה כשהובאו לדיון הסכמי קמפ-דייויד, כאשר רוב חברי הכנסת מהמערך, שהיה אז באופוזיציה, הצביעו בעד ההסכם וחלקים בעיקר בליכוד והתחיה התנגדו או נמנעו. אין ספק שללא התמיכה של ה"סמול" בגין לא היה מצליח להעביר את ההסכם ברוב המרשים של 84 תומכים מול 13 מתנגדים ו-17 נמנעים.

30 שנים חלפו מאז נחתם ההסכם הראשון בין ישראל לאש"פ והחל תהליך "אוסלו" – תהליך שנגדע בא בו לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. שאלת הצלחתו או כישלונו של הסכם אוסלו טעונה דיון נפרד (יוסי ביילין, ראיון למעריב, 4.8.23). הדיון שאנו נדרשים אליו היום הוא  לגבי הסכם המתהווה עם ערב הסעודית.

בכל הקשור להסכם זה מדובר במשולש שווה צלעות שבקדקודיו ארה"ב, ישראל וערב הסעודית. לכל אחד מהצדדים האינטרסים שלו ואצל כל צד קבלת ההחלטה קשורה גם בשיקולים פוליטיים פנים-מדינתיים.

בנימין נתניהו זקוק להסכם כאוויר לנשימה כדי לרשום הישג מדיני וכדי להקהות את עוקצה של המחאה. כנגד ההסכם הוא יהיה מוכן ככל הנראה לוויתורים מפליגים כפי שעשה בעבר בעת המו"מ על החזרת גלעד שליט ובמו"מ על הסכמי אברהם.

נשיא ארה"ב זקוק להסכם כיון שהוא נכנס בחודשי הקרובים למערכת בחירות לא פשוטה כלל ועיקר מול דונלד טראמפ (ואולי מנהיג רפובליקני אחר).

הסעודים זקוקים להסכם כדי לקדם את יחסיהם עם ארה"ב ולהשיג שלוש מטרות עיקריות – שתיים מארה"ב – יכולות גרעיניות וברית הגנה ואחת מישראל – מחוות לפלסטינים.

נבחן את המטרות הללו בעיניים ישראליות.

הענקת יכולת גרעינית לערב הסעודית נוגדת את "דוקטרינת בגין" שעוצבה ערב הריסת הכור העיראקי באוסיראק (יוני 1981) ולפיה ישראל לא תסכים שלמדינות עוינות ובעיקר באזורנו תהיה יכולת גרעינית. דוקטרינה זו אומצה גם על-ידי אהוד אולמרט כשהחליט על תקיפת הכור הסורי בדיר א-זור (ספטמבר 2007).

אשר לברית הגנה – אולי לכך אין לישראל התנגדות כל עוד מדובר היה בשיתוף פעולה אמריקאי – סעודי  כנגד האיום האיראני. זאת בעיקר לנוכח חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן. לברית הגנה יש משמעויות רבות לכן יש במערכת הביטחון רבים המתנגדים לברית הגנה של ישראל עם ארה"ב. אבל לגבי ערב הסעודית – זה כנראה עניינם אם כי הסעודים יהנו בודאי משיתוף הפעולה הביטחוני ובעיקר המודיעיני שבין ישראל לארה"ב.

אשר לפלסטינים – הסעודים ראו עצמם, כל השנים, כמי שמופקדים על זכויות הפלסטינאים ועל השמירה על המקומות הקדושים. המלך סלמאן, הרואה עצמו כמגן עניינם של הפלסטינים וכשומר המקומות הקדושים, עדיין מחזיק  בעמדה נוקשה ואילו בנו, יורש העצר, מוכן אולי לגמישות בדרישות. האם יש כיום ממשלה בישראל שמוכנה לשקול מחוות לפלסטינאים? ספק בעיני. בעת השגת הסכמי אברהם הבטיח נתניהו הקפאה של התנחלויות. בינתיים אלו צצות כפטריות לאחר הגשם באופן בלתי חוקי בעידוד הממשלה ובעצימת עיניים של הצבא. אולי דווקא הבטחה להקפאת ההתיישבות בשטחים משרתת את מצדדי הסיפוח וההשתלטות על יהודה ושומרון?

בהציגו בכנסת את הסכם השלום עם מצרים טען מנחם בגין שכל שלום עדיף על מלחמה.

דומה שעל כך אין ולא תהיה, ככל הנראה, מחלוקת פנימית.

_______

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

לאתר של מוטי גלוסקה לחצו כאן