מערכה זו יודעת סיפורי שכול קשים- אלמנות וחברות שהן אלמנות בדרך, ילדים, אבות ואימהות, סבים וסבתות, אחים ואחיות ומי לא.
בצד כל אלה, אני שומע את המורים השכולים בכל מוסדות החינוך בכל המגזרים. בצד האבל המשפחתי הכבד על יקיריהם שנפלו במערכה, קיים השכול של המורים והמחנכים שאיבדו כמה וכמה מתלמידיהם. הם שהיו מופקדים על חינוכם של אותם צעירים וצעירות, הם, בנוסף לבית, מופקדים על הקניית הערכים שלאורם הלכו אותם צעירים וצעירות.
ערכים אלו הם שהביאו את אותם צעירים אל השירות המשמעותי ובסופו של יום אל הקורבן הגדול מכל- החיים עצמם. כמו ההורים שגדלו את אותם נופלים כך גם המורים; הם חשים באחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם כשהם נכנסים לכיתה. אני יכול להבין את בכיים. למעשה הם “הצליחו” כי מי שחונך על ידם פעל בדיוק לפי הערכים שהקנו לו הוריו ומוריו. רק מי שחינך ופיקד יכול להבין את גודל המצוקה שהם חשים.
הרב שי פירון השווה את תפקיד המורה לבמאי של סרט המביים את הכוכב שלו ורגע לפני שיא העלילה מישהו כיבה את המצלמות ונוצר חושך. משפחה מתאבלת על היקר או היקרה שלה שנספו במערכה. המורה המתאבל על המחזור כולו. לכן, מציע הרב פירון לחבק את המשפחה אך לא לשכוח את המורים.
ראיתי את המורה והמחנך של שלושה מתוך תשעת נופלי בית הספר הריאלי, ראיתי אותו בוכה בשידור ישיר.
קשה לדעת איך הוא מתמודד עם העובדה שאת החינוך הערכי הוא העניק לאותם תלמידים חינוך שלאורו הם הלכו ולא שבו עוד.
במערכה נוראה זו, אנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לחבק את המשפחות השכולות. ניתן כתף וחיבוק חזק גם למורה, הוא זקוק לכך.

_______

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

לאתר של מוטי גלוסקה לחצו כאן