לדברי פרופ' יוג'ין רוסטאו שהיה ממעצבי החלטת 242 במועצת הביטחון של האו"מ – בעקבות "מלחמת ששת הימים" – כיהן כתת-מזכיר המדינה ודקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל: "ליהודים זכות להתיישב בגדה המערבית כמו בחיפה… (השבועון "ניו ריפבליק", 21 אוקטובר 1991)".

המשפטן רוסטאו מציין ש-242 מחייבת את ישראל לסגת משטחים, אבל לא מהשטחים ולא מכל השטחים, הכוללים את יו"ש, מזרח ירושלים, עזה, סיני והגולן. הצעות החלטה לנסיגה מלאה נדחו ע"י מועצת הביטחון. נסיגת ישראל מסיני – 90% מהשטחים – מימשה את החלטה 242.

לפי השופט האמריקאי סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק, ישראל פעלה מתוך הגנה עצמית במלחמות 1948 ו-1967, ואילו הערבים פעלו בתוקפנות (לפי סעיף 52 של אמנת האו"מ). לכן תיקוני הגבול כתוצאה ממלחמות אלו, ושליטת ישראל בשטחי המחלוקת הם חוקיים. לעומת זאת, שליטת ירדן ומצרים ביו"ש ובעזה (1967-1950) הייתה בלתי-חוקית.

עמדת מזכיר המדינה בלינקן לגבי מעמד ישראל ביו"ש מתעלמת מ-4 מסמכי יסוד מחייבים לפי החוק הבינלאומי, המכירים בעובדה שיו"ש הם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים:

(1) "הצהרת בלפור" מ-2 לנובמבר 1917;

(2) "הצהרת סן רמו" של כוחות הברית מ-24 לאפריל 1920 – לאחר מלחמת העולם הראשונה – אימצה את "הצהרת בלפור", והעניקה לבריטניה מנדט להקמת בית יהודי לאומי בפלסטינה (שם נרדף לארץ ישראל), תוך שמירה על הזכויות האזרחיות, ולא הלאומיות, של כל המגזרים הדתיים והאתניים הנוספים בפלסטינה, ולצד הקמת 22 מדינות ערביות במזרח התיכון;

(3) חבר הלאומים אימץ הצהרות אלו ב-24 ליולי 1922, שגם אומצו ע"י "הסכם לוזאן" שנחתם בין כוחות הברית לבין תורכיה, יורשת האימפריה העותומנית;

(4) סעיף 80 של אמנת האו"מ – הארגון שהחליף ב-24 לאוקטובר 1945 את חבר הלאומים – כולל שורה של החלטות מחייבות, וביניהן המנדט הבריטי להקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה (ארץ ישראל).

בספטמבר 1922 חתם הנשיא האמריקאי הארדינג על החלטת שני בתי הקונגרס לפעול להקמת בית יהודי לאומי בפלסטינה לפי החלטת חבר הלאומים.

לפי החלטות מחייבות אלו, מלחמת המגן מ-1967 החזירה את יו"ש ומזרח ירושלים לבעלים החוקיים. כמו כן, האמנות המתייחסות ל"שטחים כבושים" אינן מתייחסות ליו"ש, מכיוון שהם חלק מהבית הלאומי היהודי, ומכיוון ששלטון ירדן ביו"ש נבע מתוקפנות 1948. כמו כן, הסכם השלום ישראל-ירדן מ-1994 שם קץ לכל סכסוך טריטוריאלי בין השתיים.

גם "אמנת ג'נבה הרביעית" מ-1949, האוסרת על העברת אזרחים בכפייה להתיישבות ב"שטחים כבושים", אינה סותרת את שלטון ישראל ביו"ש ואינה שוללת את חוקיות ההתנחלויות.

לעומת זאת, החלטת החלוקה מ-29 לנובמבר 1947 הייתה המלצה של מליאת עצרת האו"מ, ולא החלטה מחייבת של מועצת הביטחון. קווי הפסקת האש של סיום מלחמת העצמאות היו קווי שביתת-נשק ולא קווי-גבול.

מן הראוי לציין שהמונח פלסטינה אינו ערבי, ומקורו בניסיון היווני והרומי למחוק את זכר העם היהודי וארץ ישראל על ידי מונח הקשור לפלישתים – שהיו אויב מר של העם היהודי – שמקורם באיי הים האגאי ולא בעולם הערבי.

מכאן, שטענת מזכיר המדינה בלינקן לגבי אי-חוקיות ההתנחלויות מעודדת התעלמות מהחוק הבינלאומי ופוגעת בחתירה לשלום.

____

יורם אטינגר הוא דיפלומט ואיש עסקים ישראלי העומד בראש חברת US-Israel Opportunities, המתמחה ביחסי ארצות הברית–ישראל. כיהן בעבר כקונסול וציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית