מי קורא לבנו בשם נבל? הרי זה שם נורא. איך אפשר לגדול עם שם כזה, בלי להיות לנבל. אך טבעי ששמו יהיה לנבואה המגשימה את עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בעדות אשתו: “אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה… כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא – נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ”. אך דומה שמי שנתן לאיש את השם לא היו אביו ואמו, אלא הסופר. הוא היה חייב להטות את לב הקורא בראשית הסיפור, ולהציג את יריבו של דוד בפרק כ”שֵׁם הָאִישׁ נָבָל… וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים”.

בקריאה של הסיפור, הנקייה מעמדה קדומה, לא ברור מי כאן הנבל. הרי ניתן לתאר את הסיפור כך: כנופיית בריונים המטילה את חתתה על האזור, דורשת מבעל העדר דמי חסות, פרוטקשן בלע”ז, בתמורה לכך שלא נגעו ברכושו, ומאז שתפסו בעלות על האזור, הם שמרו על רכושו מפני גנבים ושודדים. מי ביקש מהם לעשות כן? מי העסיק אותם? זה לא מריח טוב. אבל כאשר אנו קוראים מראש שמדובר בנבל, בבן בליעל, באיש קשה ורב מעללים, ומולו עומד לא פחות מאשר דוד, זה ישמע לנו אחרת לגמרי.

בפרק זה אנו מגלים בדוד צד אפל, שלא פגשנו עד כה. בפרק הקודם ראינו את דוד הצעיר כמבוגר האחראי להבדיל משאול המבוגר. ראינו את דוד “ראש הכנופיה” כמנהיג ממלכתי, להבדיל מהמלך שנוהג כראש כנופיה. ראינו את דוד כאציל נפש מאין כמותו. ולפתע מתגלה לנו כאן דוד כאדם חם מזג, שבשל פגיעה בכבודו, כאשר בקשה מפוקפקת שלו נדחית, מוכן לצאת לטבח המוני בנבל הכרמלי, משפחתו וכל עובדיו.

כאן נכנסת לתמונה אביגיל, האישה האצילה. כבר בראשית הפרק תיאורה מעורר בנו ציפיות: “וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר”. גם יפה, אבל קודם כל טובת שכל – טובה וחכמה. רגע לפני הטבח, מצילה אביגיל את המצב, את משפחתה, אך גם את דוד ואת מלכותו. היא לוקחת על עצמה אחריות על מה שלא עשתה, מדברת על לבו של דוד, כובשת אותו בתבונתה ולבטח גם ביופייה, ומשכנעת אותו לחזור בו. לשבחו של דוד ייאמר, שגם כאשר “עולה לו הדם לראש”, הוא פתוח להקשיב, הוא מקשיב לאישה, בעידן פטריאכלי שבו לאישה אין מילה, הוא פתוח להשתכנע, לחזור בו ולבטל את החלטתו. אילו ביצע את זממו, לא היה עוד דוד שהרג את גָּלְיָת והכה ברבבותיו, אלא איש הדמים שטבח בבני עמו שקצת הרגיזו אותו, ולא היה ראוי למלכות. אביגיל הצילה את דוד מעצמו.

נבל עצמו לוקה בלבו ומת, ודוד נושא את אביגיל לאישה. אביגיל, שהייתה נשואה לגדול הטייקונים בסביבה, שנהג כמלך האזור, “וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ”, נישאת לאדם נרדף, שהצבא, המשטרה והשב”כ בעקבותיו, והוא מנהיג חבורת אנשים מרי נפש. אולם ברגע שהיא נישאת לו, היא אביגיל המלכה. והיא מלכה, לא רק כיוון שהיא אשת המלך, אלא כיוון שבתבונה הצילה את מלכותו, וכיוון שבהתנהגותה הוכיחה עצמה כראויה למלכות, בזכות עצמה.