היה זה אי שם בשנות התשעים. הראיון הסתיים והמרואיין ליווה אותי אל דלת ביתו. תוך כדי הליכה למכונית, אמר לי שיש לו סיפור משפחתי שאולי יוכל לעניין אותי. נעצרנו ליד מכוניתי וכזה היה הסיפור ששמעתי מפיו.
“לפני שנים רבות סיפרה לי אמי את סיפור עלייתה של אחותה לארץ-ישראל. היה זה בראשית שנות העשרים של המאה העשרים. באחד הימים חזר נחומצ’יק לביתו ואמר לשיינדל’ה רעייתו, שהוא חושב שעליהם לעלות לפלסטינה, לעלות לארץ-ישראל. תכננו השניים את עלייתם, ארזו את שארזו והתארגנו להפלגה לארץ הקודש.
בתהליך ההכנות אמר נחומצ’יק לשיינדל’ה:
“שיינדל’ה יקירתי, מה דעתך לרקוח מרקחת טובה, כפי שאת נוהגת להכינה וניקח עמנו להפלגה צנצנת / כד עם מרקחת טעימה”. ענתה לו שיינדל’ה: “וכי למה לנו לקחת ריבה מהגולה. הרי עולים אנו לארץ-ישראל? וארץ-ישראל זו ‘ארץ זבת חלב ודבש’.
הרי הכל יש בה”. התעקש נחומצ’יק ושיינדל’ה התרצתה. וכשהמרקחת הייתה מוכנה,
סייע לה נחומצ’יק למלא ולארוז כמה צנצנות, לדרך הפלגתם לארץ-ישראל.
הגיע יום ההפלגה. נפרדו השניים מקרוביהם, מכריהם ושכניהם ועלו לאנייה שהפליגה לארץ-ישראל. ידידים רבים באו ללוותם, להיפרד מהזוג ולברכם ב”דרך צליחה”.
אך היו גם מי שלעגו להם ואמרו:
מה יש לכם לנסוע לפלסטינה? הרי זו ארץ מדבר,
כל שיש בה זה רק חול וגמלים…
שיינדל’ה ונחומצ’יק שמעו וחייכו ומעל סיפון האנייה, נופפו השניים למלוויהם לשלום. האנייה הרימה עוגן והפליגה לדרכה, עד שהגיעה אל מול חופי הארץ, והורידה עוגן בים אל מול חופי נמל יפו.
פרסם תגובה