שלוש החטופים מצטרפים לשורה ארוכה של אישים מוכרים [דוד (מיקי) מרכוס, מחמוד ח’יר א-דח, 2018] ושל יחידות שלמות (למשל 24 חיילי הנח”ל, יוני 1982) שנפלו מאש כוחותינו והרשימה ארוכה ומצמררת.

שלושה חיילים איבד אל”מ (מיל) בועז עמידרור, מפקד חטיבת צנחנים במילואים “הנשר”, בתקופת מלחמת לבנון השנייה. [בנוסף ל-12 חיילים שנהרגו בכפר גלעדי כתוצאה מירי האויב]. האירוע הביא לכך שכתב את ספרו “חדל אש, צהל צה”ל” (מערכות, 2017), בניסיון ללמוד את התופעה ואולי להפיק לקחים כדי שלא תחזור עוד.

עמידרור מגדיר את הספר כך “(מ)חורבן זה עוסק במוות, שנראה על-פי רוב מיותר, אך מובנה, הקרב הוא ממלכת המוות – אי אפשר איתו ולא נתקיים בלעדיו”.

התובנה של עמידרור היא קשה הוא פונה למפקד באמירה “…אם תחסוך באנשיך – תמית את מולדתך, המשימה קודמת לחיי אנשיך”.

עמידרור מביא נתונים קשים. כך למשל הוא מספר כי במבצע “עופרת יצוקה” שנחשב כמוצלח 40% מהנופלים היו מאש כוחותינו (טל לב-רם, מעריב, 12.12.23 ) זאת עוד לפני שלשת החטופים (שאמנם אינם משתייכים לכוחות הלוחמים).

נפילת לוחמים מאש כוחותינו (דו”צ) היא כנראה בלתי נמנעת בלהט הקרב, האירוע, חמור ככל שהיה, לא עצר את הלחימה ולא מנע את השלמת המשימה של הכוחות. בכל זאת האירוע מטלטל בעיקר במצב בו אנו מצויים היום כאשר למעלה מ-100 חטופים עדיין בשבי החמאס.

עמידרור מסכם את ספרו, שאינו בבחינת תו”ל (תורת לחימה) אלא בחינת מעורר שיח מעין תחקיר שמטרתו לצמצם את התרחשות התופעה אולם מילות הסיכום הן בלתי נמנעות “במלחמות לא טועים רק אלו שלא היום שם”.

אכן, אסונות מעין אלו בין אם מדובר בטרגדיה, ביזיון או פשע יכולים להתרחש. הם ככל הנראה בלתי נמנעים. השאלה מצויה לטעמי במישור אחר לחלוטין – האם כאשר אנחנו יוצאים למלחמה ואינני מתכוון רק למלחמה המתנהלת עכשיו אנו יודעים מה מטרותיה, כיצד יש לנהלה ואיך מסיימים אותה. אין ספק שכאשר יוצאים למערכה צבאית, יהיו מטרותיה אשר יהיו, נלקחת שאלת המחיר בחשבון. גם המחיר הבלתי נמנע של אש על כוחותינו.

_______

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

לאתר של מוטי גלוסקה לחצו כאן