ההיסטוריון פרופ’ דניאל בלטמן לימד אותנו במאמרו מ-20.8.2021 שהחוק הפולני המגביל תביעות להשבת רכוש שהולאם הוא תקין לגמרי, וכי לפולין יש זכות מלאה לטפל לפי הבנתה הן בתביעות רכוש והן בזכר השואה. פרופ’ בלטמן מוסיף שבטרם נחפש גילויי אנטישמיות אצל זולתנו, מוטב שניטול קורה מבין עינינו וניזכר בכך שחוק הלאום הישראלי מעניק עדיפות לעם היהודי. בפולין, לעומת זאת, שמורה לבני קהילות לא-פולניות הזכות להגדרה עצמית לא פחות מאשר לפולנים הקתולים.
נתחיל בסוף: פולין היא מדינת הלאום של העם הפולני, אם כי מעמדם האזרחי של היהודים, המוסלמים והאחרים שחיים בה חיובי ויציב למדי. פולין איננה מדינת כל אזרחיה, והיא מחויבת בעיקר למורשת הפולנית-קתולית. למוסלמים אין בפולין זכות להגדרה עצמית קבוצתית בהקשר פוליטי. כל עוד שוויון הזכויות של הפרט נשמר, אין פסול בכך. רוב מדינות העולם הן מדינות לאום. חלק מאיתנו מקבלים את דרישתם של ערבים פלסטינים להקים מדינת לאום משלהם לצד ישראל, ובמקרה זה תתקיימנה שתי מדינות לאום שכנות. ברמה האישית אני סבור שחוק הלאום שלנו טעון תיקון משמעותי, לפחות באמצעות הוספת הזכות לשוויון בפני החוק. יחד עם זאת מדינת ישראל לא איבדה כתוצאה מחוק זה את אופייה הדמוקרטי או את חובתה לייצג את זכר השואה ואת ניצוליה.
ויכוח חריף בין ישראל לפולין בקשר לחוק הכלכלי האחרון איננו מצביע כלל על לאומנות או גזענות מהצד היהודי או הישראלי. כל פולני הוא אדם כמונו, ואנו מחויבים בכבודו. גם בתקופת השואה לא התנהגו כל הפולנים באותה דרך: נוסף לשואת יהודי פולין (ושאר הקהילות) הייתה פולין כבושה בידי הנאצים, סבלה סבל רב ואיבדה 3,000,000 מבניה הנוצרים. אף-על-פי-כן חלק בלתי-מבוטל מהפולנים שיתפו פעולה עם שלטון הכיבוש, הסגירו לידיו יהודים, ואף השתתפו ברצח באופן פעיל. לא נשכח זאת. חלק אחר, הרוב, התאמצו להמשיך בחייהם בין מתוך פחד ובין מתוך אדישות.
אלפי פולנים, לפי יד ושם – כ-7,000 (לפי הערכתי רבים יותר), עזרו ליהודים בעת השואה תוך סיכון חייהם-שלהם. זו הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר שהצילה יהודים ושאותרה בידי מדינת ישראל. גם אותם לא נשכח לעולם. פולנים בני הדור השני, השלישי והרביעי אינם אחראים לזוועות שנעשו על אדמתם טרם היוולדם.
והנה מחליטה המדינה הפולנית לערוך תיקון “טכני” בדיני הקניין שלה: לקבוע התיישנות ישנה והדוקה יותר בקשר לתביעות לגבי רכוש שהלאימה הממשלה. איש אינו מזכיר במיוחד את היהודים או את ניצולי השואה שביניהם, ולכאורה יש כאן חקיקה משפטית-כלכלית אוניברסלית.
יחד עם זאת יודע הממשל הפולני היטב שניצולים, ולו מעטים, יכולים היו עדיין להגיש תביעות בקשר לרכוש שנגזל בידי הנאצים והולאם בידי פולין מאוחר יותר, או להשלים את הטיפול בדרישות שהוגשו לאורך השנים. ממשלה הגונה, המלאימה רכוש כדי לתת מענה לצרכים סוציאליים שעמדו ביסוד ההלאמה, איננה מתעלמת מזכותם של הבעלים והדיירים הקודמים, בוודאי לא כשהפקעת הרכוש מידיהם נעשתה כחלק מרצח עם. עליה להציע להם את הנכס, או פיצוי הוגן תמורתו.
חסימת האפשרות לטפל בכך עד תום יכולה להיעשות בכל מדינה, אבל לפולין יש מחויבות מיוחדת: יש לה אחריות מסוימת להתנהגותם של עוזרי הנאצים מקרב עמה. ההכרה בחלקם של היהודים במורשת פולין לדורותיה איננה עולה בקנה אחד עם האפשרות החדשה שניצולי שואה, ואפילו אחד והאחרון מהם בלבד, לא יוכלו עוד לזכות ברכושם הישן. גם עד כה הצטמצמה העילה המוכרת בפולין בקשר לרכוש כזה למצב שבו נפלו פגמים בהלאמה, ועתה התבטלה גם אפשרות זו.
יהיו דיני ההתיישנות בפולין כאשר יהיו. מפאת ההכרה בשואה ובמשמעותה אנו מצפים לכך שניצולי השואה יהיו בגדר החריג שהאוזן והלב יהיו פתוחים בפניו. אולי אנשים אחרים לא יהיו רשאים לבקש סעד מפולין, אבל ראוי שלניצולים יהיה מעמד מיוחד. דווקא בזכות מורשתם של אלפי הגיבורים הפולנים שהצילו יהודים ראוי שהממשל בוורשה יתייחס לניצולים באופן חריג. טוב עשה שר החוץ הישראלי שעמד על כבודו של העם היהודי ועל כבוד הניצולים הזקנים החיים בתוכנו.
לחוק החדש יש קשר הדוק לחוק הפולני הקודם: צמצום ההכרה באחריותם של פולנים לפשעים שביצעו שם לפני 80 שנה. המבקש להתנער מאחריותו המוסרית רומז לגזענים למיניהם, בארצו ובארצות אחרות, שהגיעה העת להרים ראש.

* הכותב הוא יושב ראש ארגון עמך – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני