ביום שישי, 7.2,2021, פרסם העיתונאי עופר אדרת ב”הארץ” כתבה על עתירה המבקשת מבג”ץ כי יורה לשב”כ לפרסם את תיקיו העוסקים בהירצחו של ד”ר ישראל קסטנר: דמותו של קסטנר עמדה במרכזה של פרשת דיבה משנות ה-50′ שעסקה בשואה בהונגריה, בהצלת נפשות ובהאשמה בשיתוף-פעולה עם הנאצים.
איש איננו יודע כיום מה יחליט בית-המשפט ומה יתגלה כתוצאה מהעתירה. אבל אולי ירענן מישהו את זכרוני בקשר למקרים הקודמים שבהם פרסם השב”כ את תיקיו? חזקה על שירותי הביטחון שישמרו על חשאיות המידע שבידם, וידווחו לממונים עליהם ולא לעיתונות ולאקדמיה. בדור האחרון ראו הקיצונים משמאל את השב”כ כאינקוויזיציה המענה ערבים לתיאבון, והקיצונים מימין – כגוף שמאלני הרודף את המתנחלים ואת הקרובים להם. הציבור איננו שוכח לשב”כ את מחדליו, ונראה שהם מעניינים בהרבה מהעובדה שלחם חוקו של השירות הוא מניעת פיגועים והצלת חיינו פעם אחר פעם.
הנה נקרתה על דרכנו הזדמנות-פז נוספת להשחיר את ההיסטוריה שלנו: לתאר את ראש-הממשלה בן-גוריון, את הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל, את ראש השב”כ עמוס מנור (ניצול אושוויץ) ואת עובדי השירות לאורך שנים כעבריינים שבין השאר רצחו את קסטנר כדי שלא יגלה ברבים איך הוא והם בגדו יחדיו בעם היהודי.
ואז מוסיף הכותב פסקת מחץ העוסקת בשואה עצמה: “קסטנר, אחד מראשי ועד ההצלה בהונגריה, מצטייר מהמחקר ההיסטורי כמי שהציל יהודים מצד אחד, אך שיתף פעולה עם הנאצים – בהיקף ובנסיבות שלא נחשפו במלואן – מצד אחר. מבקריו מסכימים כי העסקה שחתם עם אדולף אייכמן אפשרה אמנם להציל 1,685 יהודים, שהועלו על רכבת אל החופש במקום לתאי הגזים, אך טוענים כי חייהם של אלה נקנו במחיר רציחתם של מאות אלפי יהודים אחרים”.
תיקון ראשון: בעסקה המדוברת ניצלו 1,684 יהודים.
תיקון שני: זמנה של התיאוריה הזוועתית, שלפיה הציל קסטנר מעטים וסייע לרצוח את הרבים, הוא אולי, בדוחק, בטרם נחתמה הפרשה המשפטית באמצעות פסק-דין שטיהר ברוב דעות את שמו של קסטנר. אבל מה לנו ומי לנו בית-המשפט העליון אם הוא מצנן את האפשרות הלוהטת והעסיסית להציג יהודי כרוצח עמו?
“מבקריו (של קסטנר) מסכימים”? ומה עם האחרים הרואים בו גיבור? למה מסכימים הם? האם גם לעמדתם אמור להיות מקום בכתבה? אני טוען כאן שעל רקע הרצח ההמוני, שנעשה בידי הנאצים ובידי שותפיהם, קבוצה מרשימה של חברי תנועות הנוער ואנשי ציבור נוספים עסקה במאמצי הצלה. קסטנר היה המציל שנכנס לגוב-האריות הנאצי כדי לחלץ משם יהודים, ולפעמים הדבר אף עלה בידו.
התיקון החשוב ביותר לכתבה: איננו מעזים לשאול את שאר הניצולים, ובהם אנשי ציבור, מדוע לא הצילו נפשות (כולל בני משפחתי שנספו), אבל את קסטנר אנחנו שואלים מדוע הציל “רק” 1,684! אגב: על-גבי לוח מתכת, הקבוע במוזיאון יד ושם, חרות ההסבר שקסטנר ושותפיו הצילו כ-21,000 נפשות.

– 2 –

הבה וניגע בטיבם של מאמצי ההצלה שאותם הוביל קסטנר: גיבוש הסכם בדבר צאתם לחופשי של נוסעי הרכבת שכללה 1,684 יהודים מכל הקבוצות הדתיות והפוליטיות, רכבת שנשלחה לברגן-בלזן ושהגיעה לשווייץ. פעולה למען הצלתם של נוסעי מחנה-העבודה שטרסהוף שליד וינה, של שוכני גטו בודפשט ושל משתתפי מצעד-המוות. נסיעה של קסטנר והקצין הנאצי בכר למחנות ברגן-בלזן, נוינגאמה וטרזיינשטט כדי לשכנע את מפקדיהם להימנע מרציחתם של אחרוני האסירים. מאמץ לשכנע קצינים נאצים להפסיק את הרצח באושוויץ “בטרם עת”. לאחר כל אחד ממאמצים האלה ניצלו רבבות. גם אם קשה להוכיח שמאמציו של קסטנר היו היה הגורם היחיד להצלה, הרי תושייתו ואומץ ליבו, וגם הישגיו, חצו את כל גבולות הדמיון.
בהנחה נמוכה, שיד ושם צודק ושמדובר ב-21,000 ניצולים, ראוי ש”נשפר” את השאלה הביקורתית והמתנשאת: קסטנר, מדוע הצלת רק 21,000 ולא 22,000? הרי אילו אנחנו, הצברים, היינו שם, היינו מצילים את כולם ביד אחת ומחסלים את הנאצים בידנו השנייה!
איך “סייע” קסטנר לרצוח את הרבים? התשובה ידועה: קסטנר נמנע מלהזהיר את היהודים בדבר הצפוי להם. האם שאר המנהיגים, בהונגריה ובארצות אחרות, הפיצו את המידע, ורק קסטנר שתק? מדוע חושב מישהו שהציבור היהודי היה מקשיב לעסקן ציוני אלמוני כמוהו? ב-16.3.1944 שלחה הנהגת התנועה הציונית, וקסטנר בכללה, את מדריכי תנועות הנוער כדי להזהיר את כל ראשי הקהילות מפני הצפוי להם. שום ראש קהילה לא שעה למזהירים. מאוחר יותר הגיע קסטנר למסקנה שהדרך הפתוחה בפניו לשם הצלה היא משא ומתן חשאי עם נאצים. אילו לא עשה דבר מלבד להפיץ מידע, אולי היינו מאשימים אותו בכך שידיו מגואלות בדמם של היהודים שלא נשא ונתן להצלתם!
לא כאן המקום לפרוש את מלוא נקודות הזכות והחובה של קסטנר, וגם בין הניצולים הדעות חלוקות. איתם אינני מתווכח, אלא רק מחבק אותם. אבל בקרב הצברים מותר לי לנקוט עמדה אישית וברורה. אני סבור שהניסיון של בני דורי לאלף בינה את הקורבנות ואת הניצולים יכול לצמוח רק מהעדר ענווה קיצוני שבקיצונים. אין לי טענות כלפי יהודי שעסק באותם ימים אך ורק בהישרדותו האישית, אבל אם במוסר עסקינן, בראש החובות עומדת החובה לנסות ולהציל חיים. אולי באימוצה של עמדה זו עשוי להתחיל תיקונה המוסרי של החברה הישראלית.

* הכותב הוא חוקר השואה ויושב ראש עמך – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני