מהי התנועה הפנימית שנבנית במעמד הווידוי? ראשית נעסוק בהנחת השאלה ונשהה בה מעט. התורה והנבואה דיברו בהיקפים רבים מאוד על התשובה. התשובה היא המפתח להתקשרות המחודשת בריבונו של עולם, בין אם היא באה לאחר החטא ובין אם היא יסוד העולם. היא המאפשרת התנהלות בעולם במבט אופטימי, מיטיב ומתקן. קשה לראות אפשרות לעמידתו של אדם מול בוראו בלעדיה.
אולם התורה לא פירטה בדבריה מהי הדרך לעשות תשובה, ומהן התביעות מהאדם המבקש להיכנס לעולמה המבורך של התשובה. רבנו הגדול תיאר זאת כך בספרו אורות התשובה: מחד גיסא כתב כי “הנביאים מלאים הם דברים נשגבים על דבר התשובה. ככלל, כל ערך התוכחה התורית בנוי הוא על התשובה האמונית”. מאידך גיסא הדגיש בהמשך דבריו: “במעמקיה ישנם פרטים לאין חקר, אשר אך כלליהם היסודיים דורשים הרחבת דיבורים וביאורים רבים”.
חכמינו בתורה שבעל פה פירטו תנועות תשובה רבות במקומות מפוזרים, אך לא בצורה שיטתית ומסודרת. חכמי אשכנז הרבו לעסוק בתשובה מורכבת ומסובכת, הכוללת בתוכה גם את תשובת המשקל, תשובת הגדר, משנה סדורה של סיגופים וכדומה. לעומתם, ביאר הרמב”ם כי מעשה התשובה מרוכז וממוקד, והוא מתמצה בשלוש פעימות: ראשונה בהן היא עזיבת החטא וחרטה על העבר; שנייה בהן היא הווידוי; שלישית בהן היא הקבלה לעתיד, ואי־השיבה לאותו חטא.
ההלכה העמידה את הווידוי במקום מאוד גבוה בנוסח התפילה ביום הכיפורים. עשר פעמים אנו נקראים להתוודות על חטאינו, בזוויות שונות שלהן: למן הקביעה “אשמנו בגדנו…”, ועד פירוט חטאים מסוימים ב”על חטא”. ברם, כדרכה, ההלכה לא ביארה את המבוקש בווידוי: מהו התהליך הנפשי שהווידוי מסוגל ליצור בנו? האם ההתקשרות לווידוי נעשית לאור ראייתו כמעורר סערה נפשית פנימית, או שהווידוי שייך לעולם הכפרה הסגולי? ההלכה הותירה לנו לחשוף את הטמון בו.
פרסם תגובה