בחלק האחר מפרט אלוהים באוזני משה – וההנחה היא שמשה יעביר את ההנחיות לעברים, אבל העיקר הוא שהם אמורים לשנן את הדברים לבניהם ולבני בניהם – כיצד ייראה אותו אירוע של יציאת מצרים (שלקראתו אנו קוראים) מן העתיד הרחוק, ומה אמור להיות מקומו במורשת העתידית; מה יהיו שאלות הדורות הבאים על מה שהתרחש, ומה עתידים ההורים של העתיד – שטרם נולדו – לספר לבניהם שישאלו אותם על העבר.

חוקרי מקרא, לשון והיסטוריונים יכולים להפליג בתאוריות ובהשערות מתי נכתב הטקסט הזה כולו, או חלקיו, ועל ידי מי, ומה היו מקורות השראתו. אנשים מאמינים לא עסוקים בממד הזה של הטקסט.

אני, כקורא, יכול להעלות בדעתי כיצד סיפור המעשה הזה הוא גם רישום מסורות בעל פה, שעברו מדור לדור, על דברים שהתרחשו לאבות-אבות-אמהות-אמהות המספרים אי-שם-אי-אז, עלילות שצברו פרטים ופירושים ומדרשים במשך הזמן, וכללו גם מסורות ודרכי התייחסות לעבר בתוכם. הטקסט הזה, שנערך והתקבע בזמן קדום והתקבל כמחייב, מסביר ומצדיק דת ומדיניות, הוא בעת ובעונה אחת גם היסטוריה המקנה משמעות לסדרת אירועים, וגם הלכה המחייבת נאמנות לעקרונות המבוססים על סמך האירועים, שהם עצמם במהלך הדורות התעמעמו והתבהרו, הסבירו והוסברו.

זה הסיפור של יציאת מצרים משעבוד לגאולה וממשפחה ושבטים לעם. אבל באותה מידה זה יכול להיות סיפור על קבוצת עבדים עבריים שמרדו במעביד המצרי האכזר שלהם וברחו מן האחוזה שלו. הם ידעו שמסוכן לנוע בדרך הים, הרצופה פטרולים, ולכן ברחו לתוך המדבר. שם תעו כמה ימים, עד שמנהיגם חזה-הזה בחום היום בשיח בוער, נפל על פניו ושמע קולות.

חלפו הרבה דורות, הסיפור המשפחתי המופלא הזה עבר מדור לדור, כל מספר הוסיף מדמיונו ואמונתו, והגענו לפסוקים המסיימים את הפרק הזה, בעקבות עמוד האש בלילה ועמוד הענן ביום.

פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח היא פרשת השבוע הרביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק יג פסוק יז, ומסתיימת בפרק יז פסוק טז. הפרשה נקראת לרוב בסמוך לט”ו בשבט ונקראת גם ‘שבת שירה’.

פרשתנו פותחת בתלונה, מסיימת בתלונה ובאמצע – שירה מופלאה.

בני ישראל, שחשבו שכבר נפרדו סופית ממצרים, מגלים לחרדתם שהמצרים רודפים אחריהם אל תוך הים, מה שמעורר מהומה אדירה. “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם” (יד, יא). האירוע מסתיים בנס גדול כאשר ים סוף נבקע לשניים: “וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם” (יד, כב).
והמצרים? “וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם” (יד, ל).

אחרי הנס שרים משה והעם את שירת הים המוכרת והמרשימה, ומספרים את שקרה בשלל מילים ובעושר של דימויים. השמחה וההתפעמות מחזיקים לזמן קצר, כששלושה ימים במדבר מביאים שוב את העם הרדוף וחסר הבטחון לצעוק אל משה ואל אלוהים – איפה המים?

עוד בפרשתנו – הוא יורד מידי בוקר, כל אחד מקבל ממנו בדיוק כמה שהוא צריך, ובשבת – מנוחת המלקט. המנה הכפולה מיום שישי תספיק גם למחר. נעים להכיר: ה”מן”.

מיכאל הנדלזלץ הוא עיתונאי.

___

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il