אנחנו, בחברת השפע, כמעט לא מכירים את הטרחה שבמלאכת ההכנה של בדים ואריגים. בימים עברו אריגת טקסטילים הייתה מלאכה שדרשה מיומנות גבוהה ועבודה רבה: היה צורך לגזוז את שערם של בעלי החיים, לרחוץ אותו כדי להוריד ממנו לכלוך שדבק בו, לסרוק אותו כדי להפריד וליישר את הסיבים לכיוון אחיד כדי לאפשר את הטוויה. הטוויה נעשתה באמצעות כישוֹר ופלך ומטרתה ליצור חוטים ארוכים מסיבי הצמר הקצרים. אז היה נפוץ הכישור התלוי, שבו הייתה הפעולה מתבצעת גם תוך כדי הליכה.
את החוטים שנטוו היו אורגים באמצעות נול הקרקע. בנול הקרקע היו חוטי השתי מתוחים היטב בין שני מוטות, שכל אחד מהם מחובר לקרקע באמצעות יתדות. מחצית מחוטי השתי, החוטים הזוגיים, היו מחוברים בלולאות למוט (הנקרא “מנור האורגים”) ומחציתם, האי-זוגיים, היו מחוברים למוט אחר. הרמתם של חוטי השתי הזוגיים אפשרה את מעברם של חוטי הערב, הגלולים ב”סירה”, לצד אחד, והרמתם של האי-זוגיים אפשרה את מעברה של “סירת” חוטי הערב בחזרה. וחוזר חלילה, לאט, לאט, חוט-חוט…
בדרך כלל השתמשו בצמר בצבעים הטבעיים, בעיקר בצמר העזים. אך משהיה צורך לצבוע אותו עשו זאת לפני הטוויה בחבילות שנקראו “גיזה” (ו”גיזת הזהב” היא כבר סיפור אחר…). חומרי הצביעה היו ממקור טבעי (צמחים, חלזונות וכדומה) וגם חומרי הקיבוע (שחיברו את הצבע לאריג או לצמר) היו טבעיים.
“וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים” (לה, כו) – מדוע לטוות העזים הוענק תואר החכמה? כי טוויית צמר העיזים קשה היא. הסיבים קשים, קצרים וקשים הן לטווייה והן לאריגה. ומדוע לטרוח? כי אריגי העזים ששימשו (גם כיום אצל הבדווים הנודדים) ליריעות לאוהלים, אינם חדירים למים והם שומרים על חום האוהל בלילות הקרים של המדבר.
מלאכת הטוויה
לנשים חכמות הלב הייתה תרומה ייחודית למלאכת המשכן – טוויית חומרי האריגים המגוונים.
הטווייה, כפי שציין יפה מיכאל הנדלזלץ באתר, היא שתי וערב של חוטים, שהובילה לתעשיית הטקסטיל, התגלגלה לטווייה של רצועות מן הצומח שיצרו את הפפירוס, עם הטקסטורה הייחודית שלו, ושאפשרה לרשום ולשמר עליו את הטקסט המקראי.
אנחנו, בחברת השפע, כמעט לא מכירים את הטרחה שבמלאכת ההכנה של בדים ואריגים. בילי סביר מסבירה קצת על הקושי שבטוויית צמר העיזים.
בילי סביר היא חברת צוות פיתוח ספרים ואתרים בגאוגרפיה ובמדעי כדור הארץ במטח.
___
באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il
פרסם תגובה