בימינו, בני אדם רגילים לרחצה יום יומית, ובוודאי לפני הליכה לאירועים מיוחדים. אפשר ללכת להתפלל או ללכת לשמוע קונצרט בלי להתרחץ, אבל אנחנו מרגישים שונה כאשר הכנו את עצמנו. ברחצה אנחנו מכינים מקום רחב בנשמה לספוג כל אשר ברצוננו לספוג. אבל בעולם שבו אין מים זורמים בברזים אין זה דבר מובן מאליו שנתרחץ לפני כניסה לקודש, דרוש מאמץ – לשאוב מים ולהביא מים.
התורה מחייבת “וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.. אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת” (שמות ל, יט-כ). ההכנה חיונית לנו כדי לפנות מקום בתוכנו, ובחסידות דובר הרבה על אודות ההכנה למצווה שהיא גדולה מהמצווה עצמה.
הייתה תקופה שבה הונהג איסור על תפילה כאשר אדם טמא: “עזרא תיקן טבילה לבעלי קרי”, ובמשך כמה דורות נחלקו בנושא – האם למי שטמא מותר ללמוד תורה, להתפלל, כאשר טומאתו עליו. ההלכה הכריעה: כן! לאדם טמא מותר להתפלל ואף חייב להתפלל!
אם טהרה חיונית כל-כך לעבודה – והרי אסור לכהן לעבוד מבלי לקידוש ידיו ורגליו, “ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו” (ל, כא) – מדוע אין הכיור חלק אינטגרלי מהמקדש? כי אילו היה כן עלול אדם לחשוב שללא ההכנה והטהרה הנדרשת הוא איננו יכול או רשאי לגשת אל הקודש. אך לא היא. בנבואתו רואה זכריה הנביא את הכוהן הגדול “ויהושע היה לבוש בגדים צואים – ועומד לפני המלאך” (זכריה ג, ג), לאמר: אסור ששום לכלוך או טומאה, בגוף או בנפש, במעשים או במידות, ימנע מאדם לעמוד לפני המלאך, להיכנס אל הקודש.
הכיור, כלי המשכן – הגענו לכלי הקודש האחרון, כיור בחצר לרחיצת ידי הכוהנים ורגליהם לפני עבודת הקודש.
מידות הכיור לא מפורשות, נאמר רק כי בין אוהל מועד והמזבח צריכים להיות מים, ומידותיהם – חופשיות. ובאמת מידות הכיור ומקומם של המים השתנו במשך השנים. הכיור הקטן של המשכן הפך לפארק מים של ממש במקדש שלמה.
הרב יהושע אנגלמן תוהה – אם הכיור הוא כה חשוב, עד שאפילו אסור לכהן לעבוד מבלי לקדש ידיו ורגליו, כיצד זה הושאר הכיור לסוף הרשימה?
הרב יהושע אנגלמן הוא מורה, מוזיקאי ופסיכותרפיסט.
___
באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il
פרסם תגובה