במסגרת חוק המלך בפרק יז, מוטלת עליו החובה לכתוב לו ספר תורה: “וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכֹהנים הלוִים”. כוונת הכתוב היא שעל המלך לכתוב ספר תורה שני, היינו העתק של ספר התורה. את ספר התורה שעל פיו יעתיק, הוא ייקח מהכוהנים. משמעות הדבר היא שספר התורה נמצא בידי הכוהנים ולא בשום מקום אחר. יש ספר תורה אחד בלבד. לאחר שהמלך יעתיק את התורה, יהיו רק שני עותקים של התורה. מסירת ספר התורה לכוהנים מתוארת בפסוק שהובא בתחילת הדברים כאן. בהמשך הפרק נאמר “וַיְצַו משֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְֹאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַֹמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה”’ (פס’ כה-כו). כלומר, את ספר התורה של משה שומרים הלויים.

לאור זאת, מובן ייחודו של הטקס ומתבהרת משמעותו. העם אינו מכיר את התורה ואינו קורא בה באופן תדיר, משום שהיא אינה מצויה בכל מקום ובוודאי לא בכל בית. רק פעם בשבע שנים מתכנס כל העם בירושלים ושומע את התורה. זו הזדמנות נדירה מאד שבה מתוודע העם לנאמר בתורה: “וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלהֵיכֶם” (יג). הבנים לא ידעו משום שהם אף פעם לא נכחו בטקס כמשתתפים בעלי מודעות. הם לא יכולים ללמוד את התורה במקומות מגוריהם ברחבי הארץ, משום שאין שם ספרי תורה. רק במעמד ‘הקהל’ פעם בשבע שנים הדבר מתאפשר. הנחה זו שלפיה קיים רק ספר תורה אחד, ואולי שניים, היא העומדת ביסוד תיאור כתיבת התורה בידי משה ומסירתה לכוהנים, ולפיכך הפצתה מתאפשרת רק באופן ריכוזי ופומבי פעם בשבע שנים – במעמד הקהל.