בפרק ד בספר ויקרא מופיעות הנחיות ברורות כיצד אדם צריך לנהוג כאשר הוא חוטא בשגגה. מהדברים משתמע שהתורה מטילה אשמה גם על מי שחטא שלא מדעת, והיא מצווה עליו לכפר על מעשיו. השאלה הבסיסית שעולה מהציווי היא מדוע מעשה שנעשה למשל בתום לב, מתוך שכחה או טעות אנוש ראויים לעונש.
הדמות הידועה ביותר בתרבות המערבית שמגלמת את הטרגדיה הגלומה במצבו של “האשם החף מפשע” היא כמובן אדיפוס המלך – גיבור המחזה שכתב סופוקלס לפני כ-2,500 שנה. ללמדנו שהסוגיה הסבוכה הזו העסיקה את האנושות כבר מקדמת דנא.
סיפור חייו של אדיפוס נפתח בנבואה שנמסרת להוריו, על פיה בנם יהרוג את אביו ויינשא לאמו. הן ההורים והן אדיפוס בבגרותו עושים ככל יכולתם כדי למנוע את התגשמותה של הנבואה, אך כל הניסיונות עולים בתוהו. בנסיבות החיים המקריות לכאורה, אדיפוס הורג את אביו במהלך מאבק, מבלי לדעת שזהו אביו ונישא לאמו בלי לדעת שהיא אמו. הגזרה השמימית המתגשמת, גוררת אחריה אסונות איומים וכשהעובדות נחשפות, אדיפוס נוטל על עצמו את האשמה ונושא בעונש.
הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל התייחס לדמותו של אדיפוס והוא מעמיד זו מול זו את החפות הסובייקטיבית שלו, מול האשמה האובייקטיבית שהוא נוטל על עצמו בשל התוצאות של מעשיו. הגל טוען שהגיבור היווני לא רוצה להיות חף מפשע. נהפוך הוא, לגיבור מעין זה אין נורא מהטענה שפעל ללא אשמה. ללא דעת. הגיבור היווני הטרגי לא מבקש עונש מופחת בשל נסיבות מקילות, ובוודאי שאינו טוען לחפות. גדולתו היא בכך שהוא עומד מאחורי מעשיו, שהרי הוא-הוא זה שביצע אותם. אדיפוס נוטל על עצמו את האשמה ואף תובע מבני עירו שיענישו אותו:
גָּרֵשׁ גָּרְשׁוּ אוֹתִי כֻּלְּכֶם וּמִבֵּיתְכֶם,
אוֹתִי הַזֵּד, מִשֵּׁבֶט לָיוֹס אָנִי.
וּכְגַלּוֹתִי כַּיּוֹם אֶת חֶרְפָּתִי שֶׁלִּי,
אֵיכָה אוּכַל אֶשָּׂא עֵינַי אֶל בְּנֵי הָעִיר?
(סופוקלס, אדיפוס המלך, בתרגום שאול טשרנחובסקי. מתוך פרויקט בן יהודה)
התורה, אף היא מחנכת אותנו לקבל אחריות מלאה על מעשינו, לקבל עלינו את האשמה, אבל היא משאירה גם לנו פתח מילוט באמצעות כפרה.
ד”ר מיכל שוורץ חוקרת ספרות ועורכת
___
באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il
פרסם תגובה