קוראת את הפרק ושומעת קול חריף ודק של שופר מיילל. כמה נורא הוא המעמד. וכמה מפורט. המיקום, ההליכה, בניית המזבח, הדיאלוג בין מי שיודע את מותו לבין התליין, המאכלת. אב ובן שנסתחררו אל ניסיון שרק המחשבה עליו פוצעת את הבטן.

לא הכול דבש ונופת צופים. יש פרקים שנעדיף להעלים מהילדים שלנו. התורה היא מותג מסובך. לא פוסטר תיבת נח עם קשת בענן.

ובאותו רגע נורא של קשירת הבן האהוב אל העצים, נעו יסודות הארץ. ואיך לא ינועו. כל הורה המדמיין זאת, מצטמרר. אנחנו מעזים לבקש לעצמנו נקודות זכות בעבור אותו הניסיון של אברהם (ותוקעים בשופר, זכר לאיל) – אבל מדגישים בתפילה "שלא תביאנו לידי ניסיון". נראה שלא היינו עומדים בזה: נשלח מאכלת בנפשנו ולא נפגע במי מילדינו. ואולי העקדה היא ויתור על טובת הילד לטובת ערך גדול יותר? אולי כשאני מונעת ממנו עוד ממתק, לטובתו, לטובת הרעיון הנשגב של בריאות השן, אני "עוקדת" אותו. כשאני מסרבת לבקשה שלו, מתסכלת אותו ביודעין כדי שיֵדע להתמודד עם אתגרי העולם, אולי גם אז זו "עקדה"?

יש אומרים שישראלים עוקדים את בניהם. שרגע הגיוס לצה"ל הוא עקדה. שעצם המגורים באזור המסוכן הזה הוא קשירת ילד רך אל מזבח עולה. אחרים חושבים כך על המתנחלים. זוהי מחשבה נפשעת, מלאת שנאה והתנשאות. הציונות היא מבחן אך אינה הקרבה למולך. ילדינו אינם נולדים ומאכלת בלבם, כפי שכתב חיים גורי. הם נולדים אל אור ושמחה, אהבת אדם ואופטימיות. המאכלת אינה המשך של ידו המלטפת של ההורה – אלא נשלחת מחושך האויב. לא משלנו היא. ואפשר לגדוע אותה בלי לחכות לאייל מושיע.

יצחק ואברהם לא יצאו שלמים מהר המוריה. הם יצאו רועדים. מבוהלים מעצמם. יתום טרי ואלמן טרי מוכי ניסיון, נשענים זה על זה, ועל השמים.

הדמות הטרגית בפרק היא שרה ששמעה רק את תחילת הסיפור ומיד מתה בצערה. את ההמשך – הוא ניצל, אייל הופיע! – לא שמעה. הרוגת עקדת יצחק.

האב, הבן והמאכלת

באותו רגע נורא של קשירת הבן האהוב אל העצים, נעו יסודות הארץ. ואיך לא ינועו. כל הורה המדמיין זאת, מצטמרר – בדבריה של אמילי עמרוסי.

אמילי עמרוסי היא סופרת ועיתונאית.

___

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il