“כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם”. כך פותחת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. והדברים עתיקים, וכבר אמרם הנביא מלאכי: “הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו” (מלאכי ב, י). והוסיפו חכמים: “לפיכך נברא האדם יחידי… שלא יאמר אדם לחברו ‘אבי גדול מאביך!”.

מילים לחוד ומציאות לחוד. וכבר לימדנו ג’ורג’ אורוול: כולם שווים. אך יש כאלה ששווים יותר.

אכן, “הפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני -אנוש, ביניהם לבין עצמם”, כתב השופט מישאל חשין, והוסיף: “הפליה תפרק משפחה. בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה… והמלחמה היא מלחמה מתמדת, מלחמת יום-יום. משולה היא להדיפת גלי הים, שאם תנוח לרגע ישטפוך ויכסוך”.

כך בזמן הזה, כך בימים ההם: “בשביל משקל שני סלעים מילת (=צמר דק ונקי) שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים” (תלמוד בבלי).

הפליה קטנה. קטנטנה. הפליונת. ראשיתה מצער, כתונת פסים, דקה מן הדקה, ואחריתה תשגה מאוד. שעבוד וגזרת כיליון במצרים. ושמא לא במקרה נסמכה פעמים הרבה חובת השוואת “הגר, היתום והאלמנה”, אבות טיפוס לחלשים שבחברה, למצוות זיכרון יציאת מצרים.

כדבריו הנוקבים של הרש”ר הירש: “רמת משפטה של מדינה נמדדת לא לפי זכותו של האזרח והעשיר, אלא לפי זכותו של הגר נטול ההגנה. השוואת הגר לאזרח היא קו יסוד במשפט העברי. במשפט העברי, לא המולדת מעניקה את זכויות האדם, אלא זכויות האדם מעניקות מולדת!”.

בעולמה של תורת ישראל, היה עקרון השוויון לעקרון יסוד: “משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם” (במדבר טו, טז). אך לצד המילים הרמות מציב עקרון השוויון – ואיסור ההפליה שבצדו – אתגר עצום בפני חכמי המשפט העברי בדורנו, לנוכח הלכות שעל פניהן חושפות הפליה על בסיס דת, מגדר ולאום. הנדע לעמוד בו?