הופעתה של הקשת בענן בשמיים מסמלת הצלה קולקטיבית של האנושות ומקומה במרומים אינו מקרי – היא נועדה לשמש את האנושות בכללותה. גדולה ככל שתהיה השמחה על הישארותה של האנושות, מה לגבי הצלה פרטית?

האנושות אולי לא תיכחד, אך בני האדם ייעלמו אחד – אחד לתוככי ממלכת האין. הנה שורות שנח היה חייב לומר, אך הוא שמר על שתיקה:
בורא העולם, מדוע לקוחות למוות אנו?
אם האדם מושלם, הרי שאתה חייב לחוס על חייו.
אך אם איננו מושלמים בעיניך,
בוא וניזכר מי ברא אותנו.
(על פי עומר כיאם).

עומר כיאם היה משורר פילוסוף אסטרונום ומתמטיקאי שחי בפרס בין השנים 1131-1048. כיאם כעס מאוד על היותנו בני תמותה. הוא נעזר בדימוי מעולם התיאטרון לתאר את התרעומת שלו כלפי סוגיה זו. הוא גרס כי אנו בובות על חוט שמחזיק הבורא, והוא מוביל אותנו אנה ואנה על בימת החיים ומשליך אותנו לארגז צעצועים משומשים כאשר אנו מגיעים לקצה הבמה ולקצה המחזה.

ואולי המשורר הפרסי טועה? אולי, כפי שסבר מרטין בובר, המוות הוא מעשה של חמלה האינסופית של בורא העולם כלפינו?