כאילו מישהו הלך ואסף פירורי מצוות מערמות מסודרות ומאורגנות היטב של מצוות, נגררות זו אחר זו – המצוות שיהפכו אותנו לקדושים כמוהו, הקדוש ברוך הוא. הורים ושבת ולא לאלוהי מסכות וקרבן ואדמה ועניים ובין אדם וחברו ושוב ועוד בלי סדר.
ואולי מנסה הפרק הזה ללמד אותנו שלושה דברים:
האחד, שאין שום דרך להיות קדוש רק בתחום אחד, ושהמעבר האין סופי שבין אדם לחברו ואדם למשפחתו ואדם לאלוהיו ואדם לקרבנו – הוא התנועה הרוחנית הנדרשת מקדושים.
והשני שאין סוף לפרטי הפרטים האפשריים שבהם אדם מוכרח להיות קדוש, בעבודה, ובחברות, ובמשפחה, ובשבת ובחול, תמיד וכל הזמן ודווקא בפרטים.
והשלישי, החשוב מכולם – שקדושה היא ההימנעות מלשכוח את הגבולות הראויים. כי בני אדם נוטים לעתים לקחת שוחד, או לגנוב, או לרמות או לחטוא רק כי הם יכולים. ואת הנטייה הזו מבקש הפרק לרסן בפרטיו, אפילו את הקרבן המוקרב לרצונך אינך יכולה לאכול מבשרו לנצח, כדי שתזכרי גם ברגעי שמחה והודיה ואינטימיות עם האלוהים, שאף פעם את לא יכולה לפעול בדרך זו או אחרת רק כי את יכולה.
קדושה אינה רוחניות מרחפת גם לא מלמול ריטואלי, קדושה היא מאמץ מתמשך לרסן בכל רגע נתון את ה’בא לי’ התורן שמבצבץ, ולחיות בזהירות, ברגישות ובריסון כלפי כל הסביבה, מהאדמה ועד לאלוהים.
חגית ברטוב, כותבת, עורכת ומנחת סדנאות תוכן בתחומי התרבות יהודית -ישראלית.
___
באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il
פרסם תגובה