הסיפור על מכירת הבכורה בפרק כה הוא סיפור ביקורתי כלפי שני הצדדים. מצד אחד, עשיו מוצג כפזיז וכתאוותן, המוכן למכור את מעמדו במשפחה תמורת נזיד עדשים. מצד שני, יעקב מוצג כערמומי, תאוותן לא פחות, המנצל את חולשתו הרגעית של אחיו כדי לסחוט אותו במקום לסייע לו.

לפי תפיסה רווחת בימינו, כל צורה של יחסים בין בני אדם – כלכליים או אחרים היא כשרה ורצויה, ובלבד שהדבר נעשה בהסכמת שני הצדדים. המחזיקים בתפיסה זו עשויים לראות בחיוב את עסקת בכורה-תמורת-נזיד: לכל צד היה דבר שהצד האחר היה זקוק לו, ובסופו של דבר שני הצדדים הרוויחו מהחליפין.

לדעתי, הסיפור שלפנינו רומז לגישה אחרת: ישנם ערכים הראויים לכבוד ולהגנה גם אם שני הצדדים מסכימים להפר אותם, וישנם דברים שאין לסחור בהם גם אם הדבר אפשרי בפועל. במקרה הזה מדובר בערכי המשפחה.

מה שעשו לא הבין הוא שמעמד הבכור במשפחה אמנם אינו מוחלט – כפי שספר בראשית מלמד פעם אחר פעם – אך הבכורה גם היא אינה סחורה שניתן לוותר עליה תמורת הנאה חומרית. ומה שיעקב לא הבין הוא שמשפחה אינה שוק, ואח בכור המגיע מהעבודה רעב ועייף אינו לקוח פוטנציאלי.

יחסים בין אחים מבוססים על אהבה, על אמון ועל מחויבות – ערכים המגולמים במילה “אחווה”. כאשר האחווה מוחלפת בחישובי עלות-תועלת יש מקום לדאגה.

אריאל סרי-לוי הוא מורה וחוקר מקרא.

___

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il