הרבה “מצורעים” מסתובבים בינותינו. לאו דווקא במובן הרפואי-פיזי, אלא במובן החברתי. מהגרי עבודה, שיכורים, חסרי בית, ואפילו אנשים עם מוגבלות, נָכים וזקנים.
הם “לא נראים טוב”, מתנהגים בצורה “משונה”, לבושם קרוע, ולעתים ריח לא טוב עולה מפיהם ומבגדיהם.
עניינה של פרשת “מצורע” הוא כמובן בסוג אחר לחלוטין של “צרעת”, שעניינו דיני טומאה וטהרה שטעמם נעלם מאתנו. אבל אפשר וצריך, ולו על דרך ההשאלה, ללמוד ממנה הלכות גדולות ביחסנו אל ה’אחר’, אם לטוב ואם למוטב.
בפרשה זו “מככבות” שתי דמויות מרכזיות: המצורע, שמן הסתם ניצב לפנינו כשהוא נבוך, מבויש, מושפל, חותם טומאה טבוע בבשרו, בבגדיו ובביתו, ולצדו ניצב הכוהן, שמקומו המרכזי בפרשה מובלט על ידי הזכרת שמו שוב ושוב.
חכמים כבר שאלו מה טעם הוטלה משימה זו דווקא על הכוהן, ולא על רופא עור או על מומחה אחר?
אפשר שהסיבה לכך רמוזה בתפקידה ובמהותה של כהונה בישראל. רק אדם, שמתלמידיו ומבניו של אהרן הוא, “אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות”, רק מי שמברך בכל יום את עם ישראל “באהבה”, ללא פניות ונגיעות, רק הוא רשאי לשפוט אחרים ולראות את נגעיהם. לא כן מחפשי מומין, המוצאים פגם בכל דבר ועניין, שמחשבתם מחשבת פיגול ושיקוליהם עשויים להיות זרים ופסולים.
אביעד הכהן הוא פרופסור למשפטים ועורך דין ישראלי, נשיא המרכז האקדמי “שערי מדע ומשפט”.
___
באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il
פרסם תגובה