יום אחד בא היהודי לרב, עצוב ופניו נפולות,
“רבי יקר, גנוב גנבו אופניי, אף שהיו נעולות.
האופניים הם הרגליים שלי, הם הכל בשבילי,
וכעת איך אוכל לנוע בכפר? לרכוב בשבילים?
יעץ לי רבי, איך אתפוס את השפל, זה הגנב?
ניחם הרב החכם במילים רכות ובחיוך רחב,
“תגיע השבוע לתפילת השבת בבית הכנסת,
פרשת השבוע – בעשרת הדיברות היא עוסקת,
כשאקרא אותן, פקח נא היטב עין ועוד עין,
מ”לא תגנוב” – מסמיק הוא ומאדים הוא כיין.
הוא זה גנב האופניים,המכה כעת על חטא
סמן אותו מיד הגנב זה הוא ואל נא תתלבט”
שבוע אחרי והיהודי שב לרב, רכוב על אופניו,
חייך הרב, “נו אני רואה שהתוכנית יפה עבדה
הגנב בטח התפתל כמו יצחק בשעת עקידה”.
מחייך היהודי, נישען על אופניו וכך משיב לרבו,
“לא רבי, לא ניתפס שום גנב כשחטאו בכפו,
פשוט, כשכבודך קרא מהתורה – “לא תנאף
חשתי פתאום מן גירוד עז וטורדני בקצה האף,
והבנתי שאופניי לא באמת נגנבו ממני מעולם,
הם פשוט נשכחו פשוט ליד ביתה של איזו “מאדאם”.
מאת שמעון “סרפיקו” חסון.
פרסם תגובה