ברמה הטקטית, יחידות צה”ל הוכשרו למלחמה, כפי שלא הוכשרו לשום מלחמה קודמת.

זו לא תהיה הפרזה לטעון שעל אף אתגרי לחימה מיוחדים במינם ומגבלות, שלא הושמו מעולם על שום צבא אחר של מדינה דמוקרטית, לחימת צה”ל ברמה הטקטית היא וירטואוזית.

אין ספק, שלעומת קורת הרוח שגורמות הצלחותיו של הדרג הטקטי ורמתם המקצועית הגבוהה של מפקדיו ולוחמיו, הלחימה חסרת ההשראה ברמת המערכה, מאכזבת.

המסקנה של האלוף בריק (כעולה מפרסום במרשתת) לפיה נחוץ להחליף את הרמטכ”ל בעיצומה של המלחמה, מצטיירת כחפוזה וספק אם היא מבוססת על ניתוח מקצועי מעמיק דיו.

בלי קשר למגננה ולמחדל ה-7 באוקטובר, במתקפה, מצטייר שהמרכיב המצביאותי בתפקוד הרמטכ”ל הלוי אכן טעון שפור, אך לעומת זאת, המרכיב המנהיגותי בתפקודו הוא מרשים מאד: הוא מצטייר כמופת לחוסן אישי ולאיתנות פיקודית שגם מקרינה על איתנות הציבור, לאמינות וענווה וכן כבעל אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומחויבות חסרת פשרות לסיים את המלחמה בניצחון מובהק וחד משמעי; לשגרת יציאותיו מהמטכ”ל להפעלת פקוד מלפנים בקדמת שדה הקרב, יש תפקיד מכריע ברוח הלחימה הגבוהה המפעמת בגייסות.

מהיכרותו האינטימית של בריק עם צה”ל, הוא אמור לדעת שמצביאות צה”ל הייתה קורבן לאונס הפשטתה בשלהי המאה הקודמת, מדוקטרינות הלחימה המקוריות של צה”ל – לאורן הוא הכריע את אויביו ונצחם מהר, אפילו כשהופתע ב-73 (בדרג הטקטי הדוקטרינות המקוריות לא הוחלפו – הגורם המשפיע הראשי להצלחותיו).

כאלטרנטיבה לדוקטרינות המקוריות שהושלכו לפח, ברמה האופרטיבית צה”ל הולבש ב’בגדי המלך החדשים’ שנתפרו עבורו במכון לחקר המערכה ע”ש דדו.

האירוע המכונן הזה שגרם להבסתו של צה”ל ע”י חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה (ובהמשך, להיקלעותה של ישראל לשרשרת של מערכות שחיקה והתשה ארוכות עקרות מהישגים צבאיים ומדיניים ולתבוסתה הצורבת ב-7 באוקטובר) עמד במרכז תחקירי המלחמה של וועדת ווינוגרד ובעיקר וועדת שומרון;

הנחיות הוועדות האלה לצה”ל היו לתקן את התקלה החמורה שנוצרה ברמה האופרטיבית והאסטרטגית, תוך הדגשה מיוחדת של הצורך:

להתנער בהערכת המצב הפיקודית והמודיעינית (בכל הרמות) מסיבור וניחוש הגיון האויב: האינטרסים שלו, כוונותיו ומצבו התודעתי ובפרט מ’הערכת’ מצבו הרגשי;

להתייחס, אך ורק ליכולותיו המבצעיות ולדרכי פעולה אפשריות להפעלתן שמסכנות את ביטחון המדינה ואזרחיה.  

על אף התחייבות מפקדי הצבא למלא אחר ההנחיות, מאירועי ה-7 באוקטובר במערב הנגב, ממצב ההגנה בגבול לבנון ב-7 באוקטובר ומניהול המערכה ההתקפית ברצועה, מצטייר שההנחיות המכוננות ובראשן, ההנחיה הנוגעת לצורך לשוב ולבסס את לחימת צה”ל על תורותיו המקוריות התחבולניות גם ברמת המערכה, כנראה לא מולאו, או מולאו באופן בלתי מקצועי.

משימה מרכזית של הוועדה לחקר ה-7 באוקטובר וחרבות ברזל, תהיה כשתוקם, לבחון את הגורמים להתעלמות מההנחיות שניתנו לצה”ל ב-2007 (או למילוין באופן בלתי מקצועי) ע”י שרשרת של רמטכ”לים; בכללם, הרמטכ”ל כוכבי – שאת המהפכה ברמה הטקטית ובהפיכת זרועות צה”ל לתזמורת הרמונית, מתוזמרת ומסונכרנת להפליא, יש לזקוף לזכותו.

בינתיים, במקום החלפה חפוזה של הרמטכ”ל (במי?) נכון יותר שהלוי יזמן בהקדם את הקצונה הבכירה בצבא ללימוד משותף של ממצאי הוועדות, בעיקר הנחיות וועדת שומרון: בגלל חשיבותן ב-2007, בסיום עבודת הוועדה, הרמטכ”ל שומרון המנוח, הציגן והסבירן לפיקוד הבכיר באופן אישי.

במקביל, הרמטכ”ל יכול להתחיל ליישם מיד את ההנחיות הראשיות בדו”ח שומרון:

החזרת פונקציית ראש אג”ם במטכ”ל: ביטולה העצים מאד את אמ”ן והפך אותו ל’זנב שמכשכש בכלב” ומנגד, החליש את הרמטכ”ל והפך אותו לקצין האג”ם של עצמו;

החזרה מיידית לקורסי המפקדים ולעבודת המפקדות בדרג האוגדה ומעלה, של תכני פו”ם ברק (נסגר כי הפריע בהקמת צה”ל החדש)) שהתבססו על לקחים שהופקו מהלחימה האופרטיבית של צה”ל, בדגש על לקחי מלחמת יום הכיפורים ומבצע של”ג;

הקמה לצד הרמטכ”ל/ראש אג”ם של צוות היפכא מסתברא אג”מי; לעומת צוות ההיפכא מסתברא המודיעיני, שהוקם כלקח שגוי מההפתעה ב-73 ולכן הוא לא הועיל, הקמת צוות אג”מי חשובה באמת.

כשל מקצועי בלתי נתפס, שראשיתו בתקלה חמורה שהתרחשה בחצר מכללות צה”ל, כשהאלוף בריק – חבר בפורום מטכ”ל, היה מפקדן, לא ניתן לתקן בהחלפת רמטכ”ל באבחת מגל.

ניסיונו המבצעי העשיר של האלוף בריק לא יסולא מפז ולכן חברותו בצוות ההיפכא מסתברא האג”מי, כחברותם של מצביאים מנוסי מלחמות נוספים, בעיקר כאלה שידועים כחושבים מחוץ לקופסא וכמנפצי מוסכמות, היא חובה.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף – משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.