רבין, בעצמו רמטכ”ל וגם ראש ממשלה אמר, כשנשאל לדעתו על הגדרת ראש אמ”ן – קמ”ן הרמטכ”ל, כ’מעריך הלאומי’, שזה בבל”ת. כך גם ענה כשנשאל לדעתו על ההרתעה: אם יש יכולת הכרעה, אמר, את מי מעניין אם ישנה הרתעה.

נימוקיו העיקריים לצורך לבודד את ראש אמ”ן כקמ”ן הרמטכ”ל בתוך הצבא היו אלה: את הדרג המדיני לא מעניינת הערכת המצב המודיעינית, אלא הערכת המצב האג”מית הכולית, שמגדירה דרכי פעולה אפשריות של צה”ל לסיכול איומי אויב, דרך פעולה נבחרת מומלצת ע”י הרמטכ”ל והנדרש מהדרג המדיני כדי לממשה.

מסיבה זו, רבין הוסיף וסיפר, שכרמטכ”ל, הוא מעולם לא הביא עימו לדיוני הדרג המדיני את ראש אמ”ן – יריב, שאותו הוא העריך מאד, משום שבקיאותו כשהגיע לדיונים במידע מודיעיני משפיע, לא נפלה מזו של ראש אמ”ן.

נימוק שני שלו היה, שהרמטכ”ל פועל ברמת ההגנה הלאומית הצבאית שיש בה עקרונות וכללים מקצועיים אוניברסליים שמחייבים את הרמטכ”ל לראות לנגד עיניו תמיד – בלכתו בדרך, ביושבו, בשוכבו ובקומו, התקפה אפשרית על ישראל וסיכולה, גם בלי קבלת התרעה מוקדמת;

הדרג המדיני לעומת זאת, פועל ברמת הביטחון הלאומי, שכלליה אינם סדורים כברמת ההגנה הצבאית והיא מושפעת מאד משיקולים פוליטיים, שבדמוקרטיה חיוני להרחיק מהם את הצבא.

אם הרמטכ”ל אמור לראות לנגד עיניו מלחמות, המדינאי אמור לראות לנגד עיניו הסדרים מדיניים, כלכליים ואחרים, שירחיקו ככל האפשר מלחמה; הסדרים מדיניים, בעיקר בסביבה קונפליקטואלית  כבמזרח התיכון, עלולים לחייב כניסה לסמטאות אפלות – גם אם רבות סיכויים, גם רבות סיכונים; כדי להיחלץ מהן בשלום, או כדי להימנע מכניסה אליהן, יש למדינאי כלב רוטווילר – צה”ל, שאמור להתריע מראש על סיכונים צבאיים בלתי נסבלים מבחינת יכולתו להתמודד עימם.

נימוק שלישי, כדי למלא את ייעודו, הדרג המדיני נדרש למודיעין שונה מהצבאי – מודיעין מדיני, כזה שתר אחר כל מידע שניתן לנצלו להכנסת רגל מדינית בדלת המלחמה, כדי למנוע את פריצתה.

המידע המודיעיני המדיני עשוי להיות לעיתים המידע המודיעיני הצבאי, שפרשנותו לאור המטרה המדינית עשויה להפוך איום צבאי, להזדמנות מדינית. מסיבה זו המדינאי זקוק לגוף מודיעיני מדיני, שיעמיד בפניו, כמו בפני שופט, עמדה קטגורית וסנגורית.

נימוק רביעי להגבלת ראש אמ”ן לתפקיד קמ”ן הרמטכ”ל בלבד, הוא, שהפעלתו כמשרתם של שני אדונים שתפקידיהם שונים לחלוטין, עלולה לחולל מיליטריזציה של החשיבה המדינית ולהפך, פוליטיזציה של החשיבה הצבאית.

במאה הקודמת ביטחון לאומי חפף הגנה צבאית ולכן מיליטריזציה של המדינאות, כפי שקרה בישראל ובדמוקרטיות אחרות, הייתה נסבלת עד גבול מסוים;

הדבר השתנה לחלוטין במאה הנוכחית שבה הביטחון הלאומי נשען על גלובליזציה, הסדרים, הסכמי שלום, החלשה של מדינת הלאום והעברת סמכויותיה לגופים אזוריים וגלובליים ועד לפלישת רוסיה לאוקראינה, גם על הרעבה שיטתית של הצבאות, כניוון התמרון בצה”ל.

לשינוי הגלובלי שחל במאה זו הייתה השפעה גם על ישראל ועל המציאות החדשה שנוצרה בה – מציאות של הסכמים.

צה”ל היה מודע לפריכותם של ההסכמים ולכניסת המדינאות לסמטאות שמיליטריסטית חייבו אותו להגברת הדריכות והמוכנות להתמודד עם איומים ישנים ואיומים חדשים;

אף על פי כן, צה”ל נטש ברמה המערכתית את תורותיו המסורתיות, שמותאמות לכל מציאות ביטחונית, גם הקשה ביותר ואימץ, אולי בהשפעת הפוליטיזציה של החשיבה הצבאית “תפיסת הפעלה ההולמת את המציאות החדשה – מציאות של הסכמים”.

זו תפיסה שייתרה את הצורך בהבסת האויב ובצורך להכריעו, אלא להרתיעו בלבד, גם ללא הכרעתו והבסתו. המהפכה התפיסתית הותירה את צה”ל ללא יכולת הכרעה אמיתית בזמן סביר של אויביו ובעיקר ללא יכולת הגנתית למניעת הכרעתו שלו כשישראל תותקף – כבכל התקפה, בהפתעה.

המציאות הפוליטית והחברתית האיומה ערב ה-7 באוקטובר אכן החלישה את ישראל, אבל לא כמו ‘גדר המערכת’ בגבול לבנון ובגבול מערב הנגב.

זו גדר שהוקמה כרשת נגד חדירת זבובים (מחבלים בודדים) ולכן מאז 2016 היא הייתה בלתי רלוונטית למניעת חדירת הזאבים – כוחות מתמרנים שהתרכזו מולה כדי לכבוש בה ישובים ושטחים, מה שהותיר את ישראל מוכרעת עוד לפני תקיפתה.

אם יתגלה שלצד התרעות לדרג המדיני על האיום שיצרה הרפורמה, אמ”ן לא הרעיש, בפגישותיו עם הרמטכ”ל, שמים וארץ, בגלל האיום הצבאי החיצוני שנוצר בביטחון הלאומי, הוא יהיה כטרופולדינו  – משרתם של שני אדונים, שסיבך את שניהם ואת עצמו; לא בקומדיה, כבמחזה של גולדיני, אלא בטרגדיה לאומית נוראית.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף – משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.