כולם תורמים לבניית המשכן. בני ישראל, כל אחד נותן כאשר ידבנו לִבו, כל דבר שנראה לו מתאים. חלק תורמים כסף, חלק חומרי בניין, חלק נותנים את מלאכת ידם. המשכן מורכב מתרומתם וממעשיהם של בני ישראל.

הוא לא משכן האל למען בני ישראל, הוא משכן השם שבנו בני ישראל – מקום לכוווווולם, כל אחד יכול להגיד "אתה רואה את הכפתור הזה? את הכפתור הזה אני תרמתי", "אתה רואה את היריעה הזאת? אותה אני טוויתי". הכול אקט של נדיבות עממית – הכול עניין של לקחת חלק במשהו משותף.

מקום קהילתי, שעצם בנייתו מייצרת קהילה. כאן גם מתוארת מעלתו של בצלאל בן אורי שמלבד תכונותיו כאמן דגול גם "ולהורות נתן בלבו", כלומר – הוא יודע לאצול סמכויות, ללמד אחרים. בניית המשכן היא עבודה משותפת ומפקד עליה אדם שיודע ללמד, יודע להורות.

פתאום, כשאני מסתכל על התרומה הקולקטיבית, על העבודה המשותפת והמשתפת, אני מתחיל להבין את ההצמדה של ההוראה על חשיבות יום השבת, "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'" (לה, ב) – את העבודה היצירתית ביותר של בניית המשכן מצמידים דווקא ליום ללא יצירה.

אולי זה מרמז שקבלת השכינה שהיא שבת המלכה, קצת דומה לבניית המשכן, איכשהו אנחנו צריכים ללמוד לתרום, לשבת ביחד, לעשות אותה ביחד – כל אחד יתרום משהו לרוחניות השבת ואולי נצליח ליצר כאן שבת שתתעלה מעל האוטומט הדתי והשלילה החילונית – אלא תהיה טובה יותר משניהם.